והפעם במסגרת ההריון הארוך בהיסטוריה האנושית אני מביאה לכם את הדרמה החדשה (והלא כל כך דרמתית, אם לאמר את האמת) מבית היוצר של חן יאקה-שומרון: סוכרת הריון. הצטרפתי למשפחה החדשה ונראה שבנתיים אני עדיין שורדת כדי לספר.

הצלחתי לגדל ילד. תראו, הוא כבר בן 5 עוד שניה. אז החלטתי שאין סיבה שאני לא אצליח לגדל צמחים. נמאס לי להיות רוצחת צמחים ואין לי מושג אם אני אצליח אבל נראה לי שזו תחילתה של ידידות מופלאה. או שלא. נראה.

פעם, לפני עשור בערך, כשעוד הייתי שכירה וחיפשתי מקום עבודה חדש להשתקע בו, עברתי ראיון עבודה. אני חשבתי שהיה סבבה, אבל מי שראיין אותי התקשר אלי מאוחר יותר ואמר לי שלא חייכתי מספיק. כן, אני. מצחיק.
בסוף (לצערי) כן התקבלתי. זה היה המקום הכי עצוב שאי פעם עבדתי בו. וזה ממש לא מצחיק.

שיקרתי ליוני. טוב לא ממש שיקרתי… יותר נכון הצגתי בפניו מציאות אלטרנטיבית. ואם הזיכרון שלי לא מטעה אותי – זה בכלל היה הרעיון של שמעון

כי ביקשו ממני. וגם כי קצת רציתי. הסיפור שלי עם בלוגים לא היה מתוכנן, ואני מתארת לעצמי שאם ההריון של יוני היה רגיל ונסבל אז

אני חיה בעולם וירטואלי, מחשב או טלפון זה לא כזה משנה לי, העיקר שיש חיבור לאינטרנט. וכמו שאתן בטח יודעות, כשאת אמא חדשה שערה בשעות

החופש הגדול עוד לא התחיל אצלנו ובמעט הזמן שנשאר לי אני מנסה להספיק כמה שיותר עבודה, זו טעות כי אני מעמיסה על עצמי הרבה יותר

מכירות את הצורך הזה להיראות כאילו הכל אצלנו הולך לפי התוכנית כל הזמן? הבית נקי ומסודר, הרצפה שטופה, הצעצועים במקום ואם מישהו יגיע בהפתעה אנחנו נמצא

טוב, לא ברוב הזמן בכל אופן. אם אי פעם בזמן הקרוב אני אשקול להביא עוד ילד תזכירו לי את הבוקר בו הפרק של מיקי מאוס

כבר 3 שנים שאני לא חוגגת יום הולדת. לפני 3 שנים הייתי באמצע ההריון הנוראי שלי וממש לא עניין אותי התאריך או כל דבר אחר,

זהו. נגמר. חוזרים לגן. 9 ימים של חופשת פסח עברו ואני לא מאמינה שאני אומרת את זה אבל – לא בא לי. פעם ראשונה שהרשיתי לעצמי

ליום המשפחה תכננתי לכתוב על כמה מרגשת הייתה הפעם הראשונה שיוני אמר לי "אמא, אני אוהב אותך". תכננתי לספר על החמימות הזאת בלב והדמעות של

איזה שבוע היה לי? בואו נגיד שאם היה לפני מגש בורקסים עכשיו, אני נשבעת שהייתי מחסלת אותו בשניה בלי לחשוב על התוצאות. כזה שבוע. ואני

לא, לא באמת טוסקנה. אבל אחרי שבוע וחצי שבילינו עם יוני בבית עם חשש לחזרת, עצבים רופפים וצורך עז באוויר לנשימה, חיפשתי אטרקציה נוחה לטיול.

זה פוסט שעומד לי על הלשון כבר הרבה זמן אבל חששתי מלפרסם אותו כי זה נושא שנחשב לפרה קדושה באמהות המודרנית. בתקופה האחרונה נראה שיש

ערב חמישי, מעוכה על הספה מול ׳האשה הטובה׳ (עונה 4, שיעמום), לפתע חברה מצרפת אותי לקבוצת הפייסבוק ׳התחתנתי עם אידיוט׳. אני שונאת שמצרפים אותי לקבוצות

אז חג הסוכות הגיע, והיו לי כל כך הרבה תוכניות. רציתי לשבת על מוצר חדש שאני רוצה לקדם בעסק, רציתי לצאת להליכות, לארגן לי אוכל

בחודשים הראשונים קפיצת גדילה התבטאה בעיקר באוכל. היום יוני כבר בן שנה ו-5 חודשים, הוא ילד ראשון ואני לא יודעת להשוות את ההתפתחות שלו לילדים

אני יודעת שאני מזכירה הרבה את הנושא של מחלות ילדים, אבל בשנה-שנתיים הראשונות של הילד זה מרגיש כאילו כל החיים שלנו סובבים סביב חום ונזלת.

אני עצמאית, ומה שזה בעיקר אומר זה שאני לא מקבלת תלושים לחג. אז מה נותר לי? לקנות לעצמי שלל שוקולדים ומארזים של 'ללין' כמובן. אבל אני

בשבוע האחרון גיליתי שאני אמא לביאה! למה? כי לא ויתרתי (אז מה אם נשברתי בדרך ובכיתי כמו אמא היסטרית, מותר לי). רשמתי את יוני לגן