כשילד אחד חובב בישול מגיע למקום מיוחד שאוהב שוקולדים. יצאנו לטיול משפחתי בגליתא – חוות שוקולד קסומה וטעימה בקיבוץ דגניה. פעיולות חוויתית קצת שונה לחופש הגדול.

הבעיה הגדולה בהיפראמזיס היא שאת לא יודעת שזה זה. והרופא שלך לא יודע שזה זה ועד שיודעים שזה זה הגוף כבר פצוע והנפש כאובה. לא הכרתי את זה לפני, אבל ידעתי שמשהו לא בסדר.

אני לגמרי מאשימה את הטכנולוגיה המתקדמת, את הפקקים, את הכבישים במרכז הארץ בשעות הבוקר, את העומס בעבודה והעומס בראש. את כולם אני מאשימה בכך שאם וויז אומר לי שהיעד שלי נמצא במרחק שעה נסיעה אני אניח שהוא נמצא קרוב לבית. אני אסביר. הוזמנתי להתארח בסדנת הבישול של ויקי גורשטיין, היא אמרה

פעם, לפני עשור בערך, כשעוד הייתי שכירה וחיפשתי מקום עבודה חדש להשתקע בו, עברתי ראיון עבודה. אני חשבתי שהיה סבבה, אבל מי שראיין אותי התקשר אלי מאוחר יותר ואמר לי שלא חייכתי מספיק. כן, אני. מצחיק.
בסוף (לצערי) כן התקבלתי. זה היה המקום הכי עצוב שאי פעם עבדתי בו. וזה ממש לא מצחיק.

שיקרתי ליוני. טוב לא ממש שיקרתי… יותר נכון הצגתי בפניו מציאות אלטרנטיבית. ואם הזיכרון שלי לא מטעה אותי – זה בכלל היה הרעיון של שמעון 🙂 בשבועות האחרונים אנחנו עובדים על חיזוקים חיוביים להתנהגות של יוני, משהו בסגנון של להתמקד בטוב ולא ברע, כי ההתנהגות שלו באופן כללי הפכה להיות…לא

האורחת: נועה קליין פרחי. בת 31, נשואה לרועי ואמא לאביב(5), אופיר (3) ואסף (1). גרה בהוד השרון ומנהלת גן פרטי. בין היתר היא אחת מחברותי הטובות ואין גאה ממני לארח אותה כאן לפוסט. לפני שנה וחצי היא נכנסה לחיינו. ילד קטן ומתוק הפך למתוק יותר… סוכרת נעורים. עם הסוכרת נכנסו

אני תוהה איך להתחיל את הפוסט הזה, ממש כמו שתהיתי איך אני אמורה להתחיל את כל עניין הגמילה מחיתולים עם יוני. איך בכלל ניגשים לזה? מה עושים? וחשוב מזה – מה לא עושים? זה התחיל רגע לפני החופש הגדול, כולם אמרו שהוא "מוכן" וחבל ותתחילי והחופש הגדול, כשהוא איתך בבית

כי ביקשו ממני. וגם כי קצת רציתי. הסיפור שלי עם בלוגים לא היה מתוכנן, ואני מתארת לעצמי שאם ההריון של יוני היה רגיל ונסבל אז גם קרוב לוודאי שהייתי ממשיכה לקטר בפייסבוק ולא פה. אבל זה לא קרה. אני תמיד מגדירה את עצמי כאחת שחיה ברשת, אני זמינה כמעט תמיד,