כמיטב המסורת שהתפתחה לה פה מבלי שנשים לב, יוצא שבכל חג "גדול", או לפחות כזה שיש בו חופשה ארוכה, אני מוציאה חוברת פעילויות לילדים. זה התחיל עם ההגדה של פסח לילדים ועבר אל חוברת הפעילויות לחגי תשרי. זה תמיד מתחיל מהצורך האישי שלי למצוא תעסוקה ליוני, הפעם השתלב כאן גם הצורך להוציא אותו קצת מהאייפד, ומשם אני מעבירה את זה הלאה גם לילדים שלך.
זה תמיד מתחיל עם איזה רעיון בסיסי ואז יוני בא ומשנה לי הכל.
התחילו ללמד על חנוכה בגן כבר לפני שבועיים, ויוני הגיע עם כל הסיפורים והשירים הרגילים, כמו בכל שנה. ערב אחד, בזמן שהוא מתכנן את מסיבת החנוכה שהוא הולך לעשות אצל סבתא (מבלי שהיא תהיה מודעת למסיבה, סורי אמא. יהיה גם קונפטי.) הוא התחיל לשאול אותי על הפילים בחנוכה. אני לא זוכרת שום פילים בסיפור של חנוכה.
משם זה המשיך למה ההבדל בין יוונים למכבים – שוב לא יודעתי לענות
ואם יש לנו מנורה או חנוכיה?
ולמה סביבון?
ולמה הרגו את הפילים?
רגע, רגע… עד עכשיו לא ידעתי שיש פילים, ועכשיו גם הרגו אותם?? מה נסגר עם הסיפור של החג הזה?
אז הבטחתי לחזור אליו עם תשובות והתחלתי לחפור ולחקור את הנושא הזה, כי זה נראה לי דיי הגיוני שילדה בגילי תדע לענות על השאלות הבסיסיות האלה (חוץ מהפילים, את ידעת שיש שם פילים?), ואכן כמו שחשבתי הסיפור המלא הוא דיי אלים ומזעזע, יש בו מלא מלחמה, ראשים כרותים והפילים המסכנים מוצאים את מותם בקרב. בקיצור, לא משהו שהיה בא לי לספר ליוני, למרות שהוא חובב קרבות נינג'ה וחרבות.
אז מה הסיפור של חנוכה, את שואלת? הנה הגירסה המעודנת שלי
לפני שנים רבות בירושלים, כשבית המקדש עוד היה קיים, ישבה בו מנורת זהב ובה 7 קנים. בכל יום מילאו הכהנים בבית המקדש שמן זית זך וטהור בקנים של המנורה, והבעירו בה אש מנצנצת.
לא רחוק משם, בארץ ושמה יוון, חי מלך ושמו אנטיוכוס מלך היוונים. אנטיוכוס התפלא מיופיה של ארץ ישראל והחליט לכבוש אותה ולהפוך אותה לשלו. הוא רצה שכל היהודים בישראל יהפכו ליוונים וישתחוו לפסלים, ולכן שלח את חייליו לכבוש את העיר ירושלים.
החיילים לבשו שריון ברזל, חבשו קסדות ברזל, הצטיידו בחרבות ארוכות ובמגינים ויצאו לירושלים רכובים על פילים גדולים וכבדים. כשהגיעו החיילים היוונים אל בית המקדש הם הוציאו מתוכו את מנורת הזהב, לקחו את כלי הכסף והזהב שקישטו אותו, הורידו את הפרוכת מעל ספרי התורה וניפצו את כל כדי החרס שהיו מלאים בשמן זית. הם העמידו במרכז בית המקדש פסל גדול, והמלך אנטיוכוס פקד: מעכשיו כל היהודים צריכים להיות כמו היוונים ולהתפלל לפסל!
חייליו של אנטיוכוס הסתובבו בין כפרי היהודים והפיצו את הפקודה של המלך. בכל כפר הם העמידו פסל ופקדו כמו שציווה אנטיוכוס – מעכשיו כל היהודים יתפללו לפסל.
כשהגיעו למודיעין, כפרו של מתתיהו הכהן, הוא סירב להישמע לפקודה החדשה. מתתיהו אמר לאנשי מודיעין להסתתר במערות שבהרים המקיפים את מודיעין, שם הם ימשיכו ללמוד תורה ויתכוננו למלחמה נגד היוונים.
יהודה המכבי, שהיה החכם והאמיץ ביותר בין בניו של מתתיהו נבחר להנהיג את את הקבוצה. הוא אסף את כל היהודים במערה ואמר להם: אנחנו נילחם ביוונים ונגרש אותם מהארץ!
אבל קבוצת היהודים הייתה קטנה והיוונים היו רבים, והיו להם כלי מלחמה ופילים. ובזמן ששמעו את שיירת הלוחמים היוונים מתקרבת אל ההרים הם התפללו לנס גדול שיעזור להם. כשהצבא הגדול והרב של היוונים הגיע, נלחמה בו קבוצת היהודים הקטנה באומץ רב ועם הרבה אמונה וכך הם הצליחו לנצח את היוונים ולגרש אותם מהארץ.
היהודים חזרו שמחים לירושלים כדי לנקות ולסדר את בית המקדש, וניפצו את הפסל שהעמידו שם היוונים. כאשר בית המקדש היה נקי ומצוחצח התלבשו כולם בבגדי חג כדי לשוב ולהדליק חזרה את מנורת הזהב, אך אז הם גילו שהיוונים לא השאירו שום פך של שמן זית. כולם חיפשו וחיפשו בכל מקום ולא מצאו שום שמן זית.
עד שהגיע יהונתן, אחיו הצעיר של יהודה המכבי, ומצא בפינה פך אחד קטן של שמן זית להאיר את המנורה. אך היה בו מספיק שמן להאיר את המנורה ליום אחד בלבד.
כל היהודים התאספו סביב המנורה לצפות ביהודה המכבי מדליק את הפתילים בקנים באש נוצצת, ומנורת הזהב חזרה להאיר את בית המקדש. כשנגמרה המסיבה כל החוגגים חזרו לבתיהם, ובבוקר כשחזרו אל בית המקדש נדהמו לגלות – המנורה עדיין מאירה!
כך במשך שמונה ימים הספיק מעט השמן מהפך הקטן לבעור ולהאיר את הנרות במנורת הזהב, ובכך נתן לכהנים מספיק זמן לעבוד קשה במטע הזיתים כדי להסיק שמן זית טהור חדש.
ומאז בכל שנה כל היהודים בכל העולם מדליקים נרות חנוכה במשך שמונה ימים לזכר נס פך השמן הקטן שהמשיך לבעור ולבעור.
אל תדאגי, את לא צריכה לזכור את הכל, הכנתי לך קובץ יפה, צבעוני ומסודר
עם סיפורי החג והפתעות נוספות. מוזמנת להוריד אותו ממש כאן
לא רק גיבורים!
נו וודאי שאני אכניס פה גם אג'נדות חברתיות בוערות – זה לא ייתכן שכל הגיבורים בסיפור הם בנים. אז עוד התעמקות ועוד חיפושים בגוגל הביאו אותי לקרוא על הגיבורה הסודית והלא מדוברת של חג החנוכה – יהודית החשמונאית! נשבעת שאני לא ממציאה אותה.
יהודית החשמונאית הייתה אישה מאוד מיוחדת בעיני, היא אחת כזו שלא מקבלת תירוצים, נלחמת על העקרונות שלה, ומאמינה שאם את רוצה שינוי אז תזיזי את עצמך ותשני את המציאות. הידד לפמניזם!
לך אני אספר בקצרה שהיא עבדה על שר צבא אשור, כרתה לו את הראש, תלתה את הראש על חומות העיר ובעצם הצליחה לזעזע את צבא אשור שברח ובכך בעצם שוחרר המצור על ישראל.
זה סיפור נוסף שהיה חשוב לי להעביר ליוני, ולילדים וילדות בכלל, הדעות לגבי האמינות ורצף ההתרחשויות בו חלוקות, יש שאומרים שהיא הייתה בתו של מתתיה ואחותו של יהודה המכבי, זה מספיק טוב לנו כדי להיחשב לעוד סיפור חנוכה וההיסטוריה של נשים תנ"כיות חזקות.
הסיפור של יהודית
בימי החשמונאים, צבא אשור ומלכם נבוכדנאצר רצו לפלוש לארץ ישראל ולירושלים. בני ישראל ניסו לעצור אותם, ונבוכדנאצר כעס מאוד והטיל מצור כבד וארוך על ישראל.
הימים חלפו, המזון והשתיה החלו לאזול, והיהודים היו נואשים ומפוחדים. התכנסו כולם בכיכר השוק והחלו לחשוב מה לעשות. אין להם כבר כוח להילחם, האם זה הזמן להיכנע להולופרנס מפקד צבאו של המלך נבוכדנאצר? הם החליטו להמתין עוד חמישה ימים נוספים, ואם עד אז לא יקרה להם נס הם ייכנעו.
בין ההמון בכיכר הייתה גם יהודית. היא חשבה וחשבה ולבסוף החליטה שהיא לא מסכימה עם ההחלטה להיכנע. יהודית פנתה אל זקני העיר ואמרה להם "איך יכול להיות שאנחנו מציבים לאלוהים תנאים? אנחנו צריכים להמשיך להתפלל ולא להתייאש."
בנוסף היא החליטה שלא להמתין ולעשות מעשה. היא ביקשה שיפתחו לה את שערי העיר – היא רוצה ללכת אל המפקד הולופרנס ולשכנע אותו לשחרר את המצור. יהודית התלבשה בבגדים חגיגיים, לקחה סל עם לחם, גבינה ויין, ויצאה לפגוש את המפקד. כשהגיעה אל השומרים שלו היא אמרה להם "יש לי ידיעה חשובה עבור המפקד הולופרנס, קחו אותי אליו". וכך היה.
כשראה אותה המפקד הולופרנס הוא מייד שאל – "מי את? מה את עושה כאן?"
ענתה לו יהודית "אני מהעיר הנצורה, החיים שם נמאסו עליי. שמעתי שאתה גיבור גדול ובאתי להכיר אותך. היהודים בעיר מלאי אמונה, למרות הקושי הרב מהמצור, ואתה לא תצליח לכבוש את העיר. אבל בקרוב יגמר להם האוכל והם יחלשו, אני אבוא בכל ערב ואעדכן אותך במצב העיר."
הולופרנס התפלא ואמר לה שאם היא מדברת אמת הוא יישא אותה לאישה, ואישר לשומריו לתת ליהודית לצאת ולהיכנס אל המחנה שלו מתי שתרצה. וכך היה.
בלילה השלישי הזמין המפקד הולופרנס את יהודית שהתחבבה עליו מאוד לסעודה במחנה. הם אכלו מהגבינות הטעימות שיהודית הביאה איתה, ויהודית הקפידה להשקות את המפקד בהמון יין עד שהוא נרדם.
ברגע שיהודית ראתה שהולופרנס ישן שינה עמוקה היא לקחה את חרבו והרגה אותו. ואז בשקט בשקט יצאה מן המחנה, כמו בכל לילה, מבלי שהשומרים חושדים בדבר. כשהגיעה אל העיר הנצורה היא אמרה לכולם להתכונן לקרב נגד צבא האשורים. וכשגילו השומרים את המפקד המת, הם הזדעזעו מאוד והחלו לברוח מהחיילים היהודים שהחלו לתקוף אותם.
החיילים היהודים ניצחו בקרב, שיחררו את המצור וכל זה הודות ליהודית האמיצה שלא וויתרה והובילה את העם לניצחון.
יוצאים שניה מהמסך
כמו שאמרתי – מסורת זו מסורת, והנה חוברת הפעילויות לחנוכה שהכנתי. בחרתי פעילויות דידקטיות, כאלה שגם ילמדו את הילדים שלנו על הדרך, וגם יהיו כייפיות וחוויתיות.
החוברת מותאמת להדפסה ביתית ומתאימה לגילאי 3-6. תמצאי בה את סיפורי החג, דפי צביעה, משחקי חשיבה, חיתוכים והדבקות ועוד מלא פעילויות שיסגרו לך פינה.
והמלצה נוספת על הדרך
אם כבר אנחנו בעינייני מסורת ומנהגים, יש דבר נוסף שחוזר על עצמו אצלנו בבית בכל חנוכה ב-4 השנים האחרונות הוא הסיפור על גברת קרש ומר מערוך של מלכת סיפורי הילדים – דתיה בן דור. בכל פעם שחנוכה מתקרב יוני מתחיל לדקלם קטעים מהסיפור שחוזר להצחיק אותו בכל פעם מחדש.
גיבורת הסיפור, גברת קרש, מתעוררת בבוקר החופשי שלה ומחליטה לצאת לטיול בכנרת "הבוקר נפלא וארצי נהדרת, כל כך מתחשק לי לטבול בכינרת!". היא מחפשת שותפים אבל כולם מאוד עסוקים במטבח – "לא ידעת?! לא שמעת?! היום מטגנים במטבח לביבות. ואיך יהיו לביבות אם אני אלך לטייל?".
הגברת לא מתייאשת וממשיכה לחפש, עד שהיא פוגשת במר מערוך, שלו אין עניין בהכנת לביבות ויחד הם יוצאים לטיול בכנרת. עוד אישה חזקה שמשיגה את מה שהיא רוצה 
.
כמובן שהדמויות שדתיה יצרה הן מאוד ייחודיות ובעלות אופי, ויש המון יצירות והמחשות סביב הסיפור. במקרה שלנו יוני, שכבר שנים חולם על ערוץ יוטיוב משלו, בחר לספר את הסיפור בגירסה הכי חמודה שיכולה להיות.
אז בין אם תצפו בסרטון ובין אם תקראו את הספר – ההנאה מובטחת.
אז נסיים בברכת חג חנוכה שמח, עם מלא גיבורות וגיבורים מאיזה סוג שתבחרי – בנים, בנות, בעלי חיים או כלי מטבח, זה לא ממש משנה. ובעיקר – תעשי טובה, תהני ואל תוותרי על הסופגניות.
