הדו קרב הנצחי בין ספר לסדרה (או סרט) שוב כאן, והפעם אין מנצחים ומפסידים. הנאה מובטחת בשני המקרים, חוויה שונה מכל אחד מהם. או במילים אחרות – הוא סבבה והכל, אבל תקראו קודם את הספר.

יש לי תמיד קונפליקט כזה בעבודה בין זה שאני צריכה לעצב כריכה לבין זה שאני רוצה לקרוא את הספר. כשאני מקבלת ספר לעיצוב אני מעדיפה

זה מתחיל בסיוט הכי גדול שלי – שמישהו יגנוב לי את המחשב. מעבר לטרחה של לקנות חדש, להתרגל אליו, להפוך אותו לשלי, יש במחשב שלי,

"הוא לוחץ את כף ידי חזק כל כך, שאני כבר לא מרגישה אותה. הלוואי שמישהו היה עושה את זה ללב שלי." התחלתי לקרוא את לבי

רומן רומנטי זה טוב. רומן רומנטי-היסטורי זה כבר מעולה. תחשבו ג'ין אוסטן מבחינת האווירה והתקופה, תוסיפו לשם דמות ראשית נשית, פמיניסטית, חזקה, אישה-אישה, כזאת שגברים לא

אחרי שקראתי את 'שטום' הבנתי שכל מה שידעתי על אוטיזם הוא אחוז קטן מהאמת, אחוז קטן בסקאלה הרחבה והכואבת הזו. הרי לא חסרים ספרים על

גילוי נאות – אני עובדת עם הוצאת א(ה)בות כבר כמה שנים, ואת 'התופת של גבריאל' קיבלתי לקריאה כחלק מהעבודה שלי. אני מעצבת כריכות, בין היתר,

תהליך בחירת הספרים שלי לקריאה היום מתחלק לשניים – 1. כריכה 2. ספרים שאני מקבלת לעצב להם כריכות מההוצאות איתן אני עובדת את 'להתאהב בגרייס'

לא לבעלות לב חלש. אין פה ספק בכלל. הספר הזה גרם לי לכאב פיזי תוך כדי הקריאה שלו. הרבה לפני ש'50 גוונים של אפור' נכנס