אני לא רגילה לפאסימיות הזו, אני בחורה אופטימית מאוד, אוהבת לנצל את הימים שלי, אני אוהבת להרגיש אותם מתארכים. זה תמיד מוזר לי ששנה פשוט נגמרת פתאום כאילו צריך לארוז אותה בקופסה, לאחסן ולהתחיל מהתחלה. בדרך כלל אני פשוט ממשיכה מאותה הנקודה ולאט לאט מתרגלת לכתוב את התאריך קצת שונה. אבל השנה הזו, וואו, מיציתי אותך.
אז החלטתי לסכם. לארוז. לאחסן. ולכתוב על הארגז "2020 לא לפתוח!!!"
בדצמבר 2019 ישבתי וכתבתי גם אני סיכום שנה ותחזיות ל-2020 גם מהצד העסקי וגם מהצד האישי, מי בכלל חשב אז על מגפה עולמית וסרטי המדע הבדיוני שהפכו למציאות שלנו. זה ממש משעשע לחזור לקרוא אותם. לאן כיוונתי ואיפה אנחנו היום. אמנם העסק שלנו עדיין מצליח להתקיים אבל כל שאר החיים מצד אחד ב"הולד" אבל מצד שני עברו תהפוכות שגם עליהן לא חשבתי אי שם בדצמבר. גם לא על ההריון הזה.
עכשיו, כמעט שנה אחרי, אני מרגישה כאילו אני מפילה כל צרה שמגיעה על השנה הזו, מסירה אחריות ממני. זה לא מתאים לי כי אני תמיד מחפשת את השליטה על סיטואציות וזה הפך להיות מאוד נוח. זו לא אני זאת היא.
כשנכנסתי להריון זה גם היה מתוך כוונה של לשלוט במצב. הגעתי כביכול מוכנה אחרי שנערכתי 5 שנים מאז שיוני נולד. קראתי, חקרתי, בדקתי כל זווית של ההיפראמזיס והחלטתי שהפעם אני אצליח לשלוט בו עם כדורים. זה כמובן לא היה נכון בשום צורה ושוב הכניס אותי לסחרור של חוסר שליטה ואז זה כבר היה במה שחשבנו אז לעיצומה של מגפה עולמית ומצאתי את עצמי בלי שיגרה, עם ילד בבית וראש באסלה.
זה כמובן לא נגמר בזה ובסוכרת, אספתי עוד שלל חוויות ובדיקות וביקורים במחלקה להריון בסיכון גבוה כדי להעצים את החוויה, כי אם כבר אז כבר. ובקיצור, הבנת. 2020 לא הייתה טובה אלי. אז אני יכולה לסכם ולעבור הלאה? כי באמת לא בא לי להמשיך ולהתלונן.
אני נתקלת בהמון אנשים שכותבים על הדברים הטובים שהשנה הזו בכל זאת הביאה איתה ואני לא מצליחה לחשוב על משהו כזה, אז החלטתי שאני לא אסכם אותה, אני פשוט עוברת הלאה להחלטות ל-2021. מבחינתי היא כבר כאן, אני מתרגשת לקראתה ולקראת התינוקת המתוקה שתבוא איתה. אני זוכרת שלקראת ההריון של יוני הציפיות שלי היו כל כך אופטימיות ותמימות והייתה בטוחה שהוא לא ישנה את החיים שלנו אלא יצטרף אליהם בטבעיות, והפעם זה כל כך ברור לי שהכל הולך להשתנות ואני מחכה לזה, עם כל הקושי שזה יביא כי אני יודעת, וברור שיש כאלו שלא יסכימו איתי, החלק הקשה יהיה כבר מאחורי.
הדברים שאני יכולה לשלוט בהם
בין ההחלטות שלי לשנה החדשה אני רוצה לחזור ולהתמקד בכל הדברים שאני כן יכולה לשלוט בהם. בנקודת הזמן הזו זה הדבר שהכי חסר לי, ולכן גם תמצאי אותי לובשת ג'ינס גם אם זה הדבר הכי פחות נוח לי כרגע לפחות פעם בשבוע – להרגיש את אני מפעם, זו שהייתה לה שליטה בחיים שלה. קצת מוזר אבל זה מה שעובד לי.
כדי שאני אצליח לבחון אם הצלחתי או לא הצלחתי לעמוד ביעדים שקבעתי לעצמי בחרתי קודם כל במספר מצומצם, 3 בלבד, ובדברים שרק אני אהיה אחראית עליהם, ולכן לא תמצאי כאן "לטוס לפחות פעמיים בשנה לנופש" למרות שלא הייתי מתנגדת גם לזה. אני אוהבת שיגרה וזה מה שחשוב לי, לעבוד על להפוך את השיגרה שלי לכזו שאני אהיה יותר שלמה איתה.
הגישה שלי
יש לי מנטרה שאני חוזרת עליה בסוף כל יום לפני השינה – עוד יום עבר. זה עובד לי עכשיו, אבל זה הולך להשתנות כי השנה החדשה הולכת לטוס, את זה אני כבר יודעת (ואין לי מושג איך יוני עוד שניה כבר בן 6!) ואם כמה שאני צינית אז אני רוצה להחליף את המנטרה הזו ב"תודה על מה שיש".
אתמול קראתי בפייסבוק פוסט של חברה ששבר לי את הלב ובו היא סיפרה על 2020 שלה, זו הייתה השנה שבה היא איבדה 3 הריונות. יחד עם הפוסט הזה יש גם את ההבנה שהולכת איתי מהרגע שראיתי 2 פסים על המקלון – יש לי כל כך הרבה חברות שהריון בשבילן הוא חלום והן נאבקות מול טיפולי פוריות. יש לנו לפעמים נטייה לעשות תחרות של למי יותר קשה ומי יותר סובלת, אני כל כך נגד זה, ועדיין זה היה רגע שטילטל אותי וגרם לי לעצור רגע ובין כל הדרמה וחוסר האונים להגיד -תודה. כל אחת מאיתנו סוחבת איתה תיק שאנחנו לפעמים בכלל לא מודעות אליו, ואם זה התיק שלי אז אמנם הוא כבד אבל אני מודה עליו.
והבוקר, עם סימליות מושלמת חברה אחרת שיתפה ציטוט שגרם לי להחליט שזו הגישה שאני רוצה לחיים שלי, ואם יש לי אפשרות לבחור ולשנות משהו אז זה יהיה השינוי הראשון שאני אעשה –
It's not Happy People who are thankful
@BIGLIFEJOURNAL
It's thankful people who are happy
הנוכחות שלי
הרבה אנשים מרגישים שהם חייבים לספר לי כמה יוני הולך להיפגע מהאחות החדשה שלו, וברור שזה מטריד אותי, אני פשוט לא מבינה את הצורך הזה של אנשים לנבא לי את העתיד. זה קצת מרגיז, אבל זו נקודה שבהחלט אי אפשר להתעלם ממנה.
אם נסתכל על הגיבור האמיתי של כל החודשים האחרונים, זה שביום אחד החליטו בשבילו שהולכים לשנות לו את כל השיגרה שלו ואת רוב הימים הוא יבלה אצל סבתא/דודה/חבר/כל מי שיסכים לקחת אותו כי לאמא שלו אין כח להרים את הראש – זה יוני.
היום אנחנו כבר במצב טוב בהרבה בהשוואה לחודשים הראשונים, אבל עדיין זו הייתה התקופה שהכי חששתי ממנה, הסיבה שבגללה חיכיתי כל כך הרבה, והמקור העיקרי לייסורי המצפון שלי. הרגשתי שאני תולשת אותו מהחיים שלו ותכף הולכת לזרוק אותו לחיים אחרים. כן נו, אמא. רגשות אשמה זה חלק מהדנא שלנו.
אז המטרה הכי חשובה לי לשנה הקרובה, חשובה בקטע של נורות ניאון זוהרים ומהבהבים בקטע של לא לשכוח – זה לתת ליוני יחס. אני והוא אחד על אחד. כמו פעם. גם בשבילו וגם בשבילי.
הבחירות שלי
אחד הדברים שהכי זכורים לי מהחודשים הראשונים שלי כאמא זה הצורך הזה בלחזור להיות אני. אז זה הרגיש כאילו שאין לי יותר חיים והכל סביבו, וכולם אמרו לי לכי לישון ואני לא רציתי לבזבז את הזמן שלי עם עצמי בלישון. בעיקר הרגשתי שלא מבינים אותי, שמצפים ממני לדברים מאוד מסויימים ולא נותנים לי לבחור. כמובן שבהסתכלות לאחור זה ממש לא מה שהיה, אבל לכי תתווכחי עם הרגשות שלך.
הפעם אני נעה בין תחושה של "זה יהיה שונה" לבין " וואלה, אני לא זוכרת מה אני בכלל אמורה לעשות", תלוי באיזה יום תתפסי אותי. אבל בעיקר אני יודעת שיש בי את ההבנה והניסיון לעצורגע ר ולדאוג גם לעצמי בי כל הטרפת.
עכשיו, ברור לי שתוכניות לחוד ומציאות לחוד. ברור לי שיש מצב שאני אחזור לקרוא את השורות האלה ואגיד לעצמי – איזה חמודה ותמימה הייתי. לוקחת את הסיכון.
אז חן של עוד שנה מהיום – צאי שניה מהבית, שבי לקפה עם עצמך, תעשי בשביל עצמך, בשביל ההנאה שלך והכייף שלך והשפיות שלך. ואם את מצליחה, תעשי את בכל יום. כמה דקות. את עם עצמך.
זהו. זה כל מה שאני רוצה לקחת מהשנה החדשה. nothing fancy.
אולי אפילו הייתי מגדירה אותם כדברים שגם אם יש מגפה עולמית אפשר לצלוח אותם, עם העולם שלנו לכי תדעי 🙂
ואם בא לך להצטרף אלי אז אני מזמינה אותך לעצור שניה (כלומר להיכנס לשירותים ולנעול מהר את הדלת לפני שהם יספיקו להיכנס), לעצום עיניים ולדמיין איך יראה יום אחד מושלם בעיניך. רגע אחד מושלם בעיניך. מה הדבר הקטן הזה שיגרום לך לחייך, שיעודד אותך להמשיך. זו יכולה להיות התקדמות מקצועית שבא לך להשיג או משהו משפחתי שתרצי לחוות, העיקר שתצלחי לראות את זה באמת קורה. משם הדרך להגשים תיהיה יותר מוחשית.
