לא רציונלי ולא במקרה – היפראמזיס סיבוב #2

הבחירה להיכנס להריון היפראמזיס שני היא בעצם לבחור בלגרום לעצמך לחלות לתקופה די ארוכה. אז למה בכל זאת החלטתי לעשות את זה לעצמי? כי החלטתי שזה עכשיו או לעולם לא, כי הגיל כבר מתחיל להיות גורם משפיע, כי יוני אמר שמשעמם לו לבד, כי רציתי עוד ילד.

תקווה היא עניין די טריקי, היא גורמת לנו לעשות דברים בניגוד לכל רציונל מוחלט שאומר לנו "לא". אבל אנחנו אופטימיות חסרות תקנה, אפילו כשמדובר בהתנסות קודמת שדי ברור לנו שהולכת לחזור על עצמה, עדיין יש את התקווה הזו ש…אולי הפעם לא?

הבחירה להיכנס להריון היפראמזיס שני (או שלישי או רביעי…) היא בעצם לבחור בלגרום לעצמך לחלות לתקופה די ארוכה. אז למה בכל זאת החלטתי לעשות את זה לעצמי? כי החלטתי שזה עכשיו או לעולם לא, כי הגיל כבר מתחיל להיות גורם משפיע, כי יוני אמר שמשעמם לו לבד, כי רציתי עוד ילד.

שמעון מהצד שלו היה מאוד סבלני ב-5 וחצי השנים האחרונות, זה היה די ברור שההחלטה לגבי ה"מתי" כאן היא רק שלי. הגוף שלי, ההתמודדות שלי, הקריסה הפיזית והנפשית שלי. והחוסן שלו, התמיכה שלו, הגב שלו. היפראמזיס את עוברת לבד, אבל האמת שלבד לא הייתי מצליחה לעבור את זה שוב.

בקיצור, עשיתי את זה. ועכשיו, ממרומי חודש שישי, שבוע 25, בדיוק כמו בהריון עם יוני זה הזמן אצלי שדברים מתחילים קצת להירגע בבטן ואני מצליחה באמת לשבת ולכתוב על זה.

צעדים ראשונים

לא דיברתי על זה עם אף אחד לפני, לא רציתי לעורר עניין יותר מידי, לא הייתי בטוחה שאני אצליח באמת להביא את עצמי לשלב של להפסיק עם הגלולות, די הייתי בטוחה שאני אשתפן באיזה שלב. אבל בכל זאת עשיתי לי את המחקר הקטן שלי בקבוצת ההיפראמזיס שלנו בפייסבוק כדי להיזכר ולהבין מה אני צריכה לדרוש ולמה אני צריכה להתכונן.

בניגוד להריון הראשון, שם לא ידעתי כלום ושום דבר על הריון והיפראמזיס, הפעם ידעתי מצויין למה אני נכנסת וזה היה הרבה מפחיד, וגם קצת מרגש, בצורה שאני לא יכולה להסביר. בעיקר ידעתי שאני הולכת להיות מאוד רעבה ושאני לא אצליח לאכול – אז אכלתי מלא בחודשים שלפני, כדי להכין את הגוף לחוסרים, כדי שהירידה במשקל לא תיהיה קיצונית מידי, כדי שיהיה לי במה להיאחז ובעיקר כי ניסיתי לפצות את עצמי על מה שעתיד לבוא. האם זו הייתה החלטה נכונה או לא? לא יודעת, זה בעיקר היה הדבר היחיד שהייתי יכולה לעשות לעצמי כדי להכין את עצמי נפשית לזה שאני מתכננת להיכנס שוב לסיוט הזה.

ובכל זאת היו גם עוד כמה דברים פרקטיים יותר שעשיתי ועליהם אני מרגישה יותר שיותר נכון לי להמליץ, כמובן שבשום אופן הפוסט הזה לא מהווה תחליף לייעוץ רפואי:

תור לרופא/ה לפני שמתחילים

ולא כל רופאת או רופא נשים יוכלו לעזור לך. חשוב מאוד לבחור את אלו שמכירים בהיפראמזיס כמחלה, שיודעים מה הטיפול שמגיע לך ובעיקר שיהיו זמינים למעקב הריון ולא עמוסים מידי, כאלו שאת יכולה לדבר איתם בטלפון כי יהיה לך קשה להרים עצמך מהמיטה.

תחפשי המלצות, תבדקי אפילו כמה, תשאלי בכנות על העמדה שלם ומשם תחליטי. אני קיבלתי המלצה לרופאה שבפגישות הראשונות איתה, במרווחים של כמה חודשים, היא הייתה מקסימה ומכילה. באמת הרגשתי שהיא רואה אותי ומבינה את הפחד שלי. היא כיוונה אותי לאיך להכין את הגוף, נתנה לי מרשם לחומצה פולית להתחיל איתה עוד לפני, עברה איתי על מה צריך לאזן ואיך לעשות את זה (במקרה שלי – בלוטות התריס). יצאתי ממנה מאוד אופטימית.

כמה חודשים אחרי חזרתי אליה עם איחור בווסת, הבחילות וההקאות עדיין לא התחילו, היא בדקה ואישרה שאכן יש שק הריון ונתנה לי מייד מרשם לדיקלקטין ואמרה לי להתחיל לקחת עוד לפני שהבחילות מתחילות.

עד כאן הכל טוב ויפה, אבל אז כשהבחילות באמת התחילו גיליתי שהיא לא זמינה – לא לשיחות ולא לתורים תקופים יותר כמו שנהוג בהריון. זה היה מבאס, אבל לא היה לי זמן ךהתעכב על זה יותר מידי. הייתי צריכה טיפול דחוף אז פניתי להמשך טיפול אצל הרופא הראשון שהיה זמין לי.

כשאני מסתכלת אחורה על ההיסטריה שלי באותם ימים בשבועות הראשונים של 24 הקאות ביום אני ממש מרגישה צורך להתנצל בפני אותו רופא (גם עשיתי את זה בביקורים המאוחרים יותר), הוא אמנם הכיר את ההיפראמזיס אבל לא לגמרי היה בקיא בטיפול בו, הייתי צריכה להסביר לו ולהתעקש. הייתי לא נעימה, מפוחדת ובלחץ, אבל האסרטיביות כאן נדרשה כדי להזיז עניינים.

לך אני אגיד שתזכרי תמיד שאת יודעת הכי טוב מה עובר עלייך, בטח אם כבר היית בסרט הזה לפני. אם את נאלצת להתמודד עם צוות רפואי שלא מקשיב לך, שחושב שהוא יודע יותר טוב ממך – תחליפי צוות. אם את מרגישה שאת לא מקבלת טיפול נכון או כמו במקרה שלי הגוף המטפל לא זמין לך – תחליפי צוות. אל תישארי בלי טיפול. יש דברים שיכולים להקל עלייך (לא ב-100%, לא להעלים את הכל, אבל במקרה שלנו גם הקלה קלה היא מבורכת).

לבקש את כל התרופות שתצטרכי

אנחנו סובלות פה ממגוון די משוגע של סימפטומים אבל אני יכולה להציע ולהסביר רק על התרופות שאני לוקחת (כן, עדיין לוקחת). אבל הדבר הכי חשוב שכל היפראמזית יודעת זה שג'ינג'ר הוא לא אחד מהם. לא ניסיתי הפעם שום רפואה אלטרנטיבית, זה לא עזר לי בהריון עם יוני (אז ניסיתי דיקור, הומאופתיה ותקשור מרחוק). הפעם פניתי רק לרפואה מערבית, קונבנציונאלית.

דיקלקטין

תרופה בסיסית וגנרית להקאות בזמן הריון, גם לא במקרים של היפראמזיס. אפשר לקחת ממנה עד 4 כדורים ביום – 1 בבוקר, 1 בצהריים ו-2 בערב, על קיבה ריקה, חצי שעה לפני האוכל (כן, אני מבינה את האירוניה). מתחילים לקחת בהדרגה – 1 בלילה לכמה ימים, ואז 2 בלילה לכמה ימים, ואז מוסיפים עוד אחד לצהריים לכמה ימים ובסוף את הרביעי לבוקר.

לרוב הנשים היפראמזיות הדיקלקטין לבדו לא מזיז הרבה וצריך לחזק אותו עם זופרן או פרמין (פרמין לא השפיע עלי בהריון של יוני אז שללתי אותו מראש). חשוב מאוד לזכור שאם את מרגישה שהשינוי לא משמעותי ומחליטה להפסיק או שאם יש הקלה בתסמינים ואת רוצה לנסות להפסיק עם הדיקלקטין – לא לעשות את זה בפעם אחת. חשוב להוריד את הכדורים בהדרגה ולאורך זמן, תאמיני לי, תחסכי לעצמך את התופת שמגיעה עם הטעות של לחתוך בפעם אחת.

הדיקלקטין מגיע במארזים של 90 כדורים, הם יקרים מאוד – 700+ ₪ ללא סיבסוד, וכ-350 ₪ עם סיבסוד של הקופה. הם גורמים לעיתים לכאבי ראש ועייפות מאוד קיצונית ויכול להיות שתמצאי את עצמך ישנה ברוב שעות היום אז תקחי את זה בחשבון במקרה ואת נמצאת לבד עם הילדים בבית.

זופרן

עכשיו זה הדבר האמיתי. הכדור הקטן הזה הצליח להרים אותי מהמיטה למצב של חצי מתפקדת – שזה מלא. אבל כמו כל דבר טוב זה היה ממש מאתגר להשיג אותו. זופרן רשום כדור שנותנים אותו לחולים אונקולוגיים לפני ואחרי טיפולי כימותרפיה כדי להקל עליהם את תופעות הלוואי של הטיפולים – בחילות והקאות. הוא לא כדור שרשום כטיפול לנשים בהריון ולכן צריך לקבל אישור מיוחד בשביל לקבל אותו, מה שנקרא בשפת הרופאים – טופס 29 ג'.

הסיפור הארוך והמתיש שלי עם הטופס הזה די חוזר על עצמו גם אצל נשים אחרות אז אני אסכם לך את עיקרי הדברים – את צריכה לפנות אל רופא הנשים שלך ולבקש שימלא את הטופס הזה דרך המחשב ויחתום עליו, הוא צריך להעביר את הטופס הזה לוועדה המאשרת והם צריכים לתת שם 3 חתימות משלהם ולאשר לך שימוש בכדור. כשהרופא שלך ממלא את הטופס תדאגי שהוא יתן לך כמות כדורים מקסימלית לחודש ושתוקף האישור יהיה עד לסוף ההריון שלך, לכל מקרה שלא יהיה. אז תזכרי – להתחיל לעבוד על האישור הזה ממש בתחילת ההריון, גם אם הבחילות וההקאות עדיין לא התחילו, את יודעת שהן יגיעו וכדאי שתהיי ערוכה ומוכנה לכל תרחיש, מקסימום לא תשתמשי. רופא משפחה לא יעזור לך במקרה הזה, את חייבת רופא נשים שיוציא את האישור.

זופרן כאמור מקל על בחילות והקאות, ומגיע ב-2 סוגים – 4 מ"ג ו-8 מ"ג. הכמות המקסימלית ליום היא 16 מ"ג. אני התחלתי עם 4 מ"ג, גם כאן בהדרגה – פעם אחת ביום לכמה ימים, ואז הוספתי את השני לכמה ימים. אחרי שראיתי שיש שיפור אבל עדיין הבחילות משביתות אותי ביקשתי מהרופא להגדיל לי את הכמות ל-8 מ"ג, פעמיים ביום. זה באמת עזר לי מאוד, ואני איתו כבר 3 חודשים.

מידי פעם כשאני מרגישה שיש הקלה בבחילות אני מנסה להוריד כדור אחד ביום, עד עכשיו זה רק החזיר לי את הבחילות אז חזרתי ל-2 כדורים. בקרו אנסה שוב, עם התקווה (עוד פעם זאתי) שבהריון של יוני שבוע 24 היה השבוע שהפסקתי להקיא והתחלתי להרגיש קצת יותר טוב.

אני יודעת שזה נשמע מאוד מפחיד לקחת כדור שמתקשר לסרטן וטיפולים אונקולוגיים, זה באמת מטריד. אבל במקרה שלי הבנתי שהתייבשות ותת תזונה מהקאות היא מסוכנת ומטרידה יותר.

ועוד כמה דברים נוספים שחשוב לדעת לגבי הזופרן – אם אין לך טופס 29 ג' את יכולה לנסות את מזלך בבתי מרקחת פרטיים, זה לא תמיד עובד ולא תמיד ייתנו לך את הכדור עם מרשם ללא אישור, אבל זו אופציה. שימי לב שבמקרה כזה את תשלמי את המחיר המלא – 300+ ₪ לחבילה של 10 כדורים, כלומר לטיפול של 5 ימים. עם האישור וסיבסוד של הקופה הכדורים עולים 20+/- ₪ לחבילה.

קיים מחסור תמידי בזופרן, ברגע שבבית המרקחת נגמר הכדור הגנרי הם מציעים לך את התחליף שלו – אונדסטרון – הוא עובד אותו הדבר, באותם הכמויות ועושה את אותה העבודה. אל תחששי לקחת אותו. רק שהתחליף נגמר להם במלאי של הסניף הם יזמינו מלאי חדש וגם אז הוא יהיה מצומצמם.
בקיצור, אחרי שתקבלי את טופס ה-29 ג' עדיף לבחור בית מרקחת קבוע שיזמין לך את הכדורים, או לפחות יגיד לך באיזה סניף הוא נמצא. ואל תחכי לרגע האחרון, תתחילי לחדש מלאי כמה ימים לפני כי קרוב לוודאי תמצאי את עצמך משוטטת בין כמה סניפים של בתי המרקחת. את הכדורים את יכולה לרכוש רק בבתי המרקחת של הקופה שלך, שם הם רואים את האישור על המחשב. בכל מקרה, תדאגי תמיד שיהיה איתך עותק מודפס של האישור (אני ביקשתי מהרוקחת שתדפיס לי) ותגיעי איתו תמיד לבית המרקחת.

בפעם האחרונה שהגעתי לחדש את המלאי הרוקחת, היפראמזית בעצמה, אמרה לי שיצא אישור חדש שלא מצריך את טופס 29 ג' לנשים בהריון שהדיקלקטין לא עוזר להן ומעכשיו אפשר לרכוש אותו בלי האישור ורק עם מרשם. אני לקוחה של קופ"ח כללית, שמעתי מנשים בקופות אחרות שאצלן זה לא ככה, אז אל תסתמכי על זה, תגיעי עם האישור.

זופרן גורם לעצירות קשה מאוד ויכול להגיע במקרים קשים גם לאבני צואה. זה לא נעים בכלל. תזכרי שהתזונה שלנו ממש לא מאוזנת אם בכלל, אין לנו מקור טבעי לקבל ממנו סיבים תזונתיים ואנחנו גם לא מרבות בשתיית מים אז אל תחכי שזה יגיע ותתחילי טיפול משולב עם נורמלקס שיקל עלייך משמעותית.

נורמלקס

תוסף סיבים תזונתיים חסר טעם שמקל על עצירות. הוא מגיע באבקה ואפשר להמיס אותו במים קרים, יוגורט, שתיה חמה או מיץ, מה שעובד לך הכי טוב. בהתחלה לקחתי את הכמות היומית המקסימלית שלו אבל זה עשה לי גזים וכאבי בטן נוראיים ולשילשולים. התייעצתי עם רופא המשפחה שלי שהציע להוריד לחצי וזה מה שעובד לי כרגע. לוקחת אותו בכל בוקר עם הנס קפה שסוף סוף אני מצליחה לשתות שוב. ייאי לי.

אומפרודקס

צרבות הן סיוט גם בהריונות רגילים וסטנדרטיים, אבל כשמדובר בהיפראמזיס כשכל הגרון שלך פצוע ואת מקיאה דם ומיצי קיבה אז האפקט של הצרבת הוא פי כמה יותר קשוח. גם פה שקדים ומלפפון ושלל תרופות סבתא לא עזרו לי, גם לא טאמס. רופא הנשים רשם לי תרחיף מאלוקס בטעם מנטה שהיה ברור לי שייצא בדיוק כמו שהוא נכנס, ורופא המשפחה רשם לי כדורים של אופרודקס שבאמת הצליחו להרגיע את השריפה. לקחתי כדור אחד ביום, חצי שעה לפני האוכל.

ברזל

אני לא מצליחה לקחת שום כדור של ויטמינים, אני לא יודעת על מה הם חושבים שם בחברות התרופות שנראה להם הגיוני לייצר כדורים לבליעה בגודל של טנק, זה אפילו לא מצליח לעבור לי בגרון ומייד נשטף החוצה. ניסיתי כמה סוגים, של כמה חברות, פשוט לא עובד אצלי. אז אני בניסיונות למיזעור נזקים וכרגע מתרכזת בחיזוק הברזל שלי שיצא נמוך בבדיקות.

כל שאר הכדורים שאני נוטלת במהלך היום הם קטנטנים ממש, בגודל של גלולות למניעת הריון (חה! שוב האירוניה!) ואיתם אני מצליחה להסתדר, אבל משום מה לכדורים של התוספים יש ציפוי דוחה וטעם נוראי. ניסיתי ברזל נוזלי של ספאטון אבל היה לו טעם לוואי מחריד של…ברזל. שמעתי שגרסאת התפוח שלו טובה יותר, אבל לא היה לי את הכוח לנסות.
רופא הנשים שלי הציע ברזל באבקה – הייתי ממש ממש סקפטית, אבל אלטמן שיחקו אותה עם אבקה בטעם תפוז שממש מזכירה את משקה הזיפ של פעם. אז את זה אני מצליחה, נכון לעכשיו, לבלוע.

לקחת מראש ויטמינים ותוספים כדי להכין את הגוף

דיברתי על זה בהקשר של הרופאה שלי כחלק מההכנה של הגוף להיריון בריא, אז אני אחזור על זה שוב – קחי מה שאפשר לפני, תבני לעצמך מאגרים , את לא יכולה לדעת באיזה מצב את תהיי בהמשך. חומצה פולית, מולטי ויטמין (שבדרך כלל מכיל הכל), ברזל, אומגה 3. תתייעצי עם הצוות הרפואי שמלווה אותך, תתארי להם את המצב שעתיד להגיע ותבקשי את ההכנה הכי אופטימלית שיכולה להיות לך.

במקרה שלי יש גם היסטוריה משפחתית של תת פעילות של בלוטת התריס, ביום יום שלי זה לא מפריע לי ואני לא במצב שמצריך טיפול, אבל בהריון זה מאוד מאוד חשוב לאזן את הבלוטה. אם את יודעת שיש לך תת או יתר פעילות ש הבלוטה ואת מתכננת הריון חשוב לך להגיע מאוזנת לפני ולהקפיד על איזון גם במהלך ההריון.

את יכולה לבקש מרופא/ת הנשים או המשפחה שלך הפניה למרפאה להריון בסיכון ושם להתייעץ לגבי שיטת הטיפול והמעקב. ממה שנאמר לי שם במהלך ההריון אין צורך לפנות לאנדוקרינולוג לטיפול בבלוטה וזה נכנס תחת הריון בסיכון. אגב, לפני ההריון עשיתי גם בדיקה לשלילה של חיידק ההליקובקטר, יש כאלה שאומרים שיש קשר בינו לבין ההקאות, אבל יצא שלילי ואין לי חיידק אז אין תירוץ במקרה שלי. שווב לבדוק בכל מקרה אני מניחה.

להכין את הסביבה

הדבר שהיה לי הכי מסובך לעשות הוא להכין את הסביבה להריון שלי. אחרי הריון ראשון עם היפראמזיס את כבר מגיעה עם צלקות נפשיות מנשמות טובות שניסו להקטין את הסבל שלך. עכשיו לכי ותשתפי את הכוונות שלך להריון נוסף עם אותם אנשים. הכי קשה היו לי ההערות כמו לא תיהיה לך ברירה, יש לך עוד ילד ואת חייבת לתפקד. יוני תמיד היה העקב אכילס שלי בכל פעם שחשבתי על הריון נוסף. הוא תמיד הרגיש לי צעיר מידי בשביל לחוות את זה איתי, עד עכשיו הוא היה צעיר מידי בשביל שאמא שלו תנטוש אותו לכמה חודשים, חיכיתי שהוא יהיה מספיק עצמאי – ידע לקחת לעצמו אוכל (הוא חי על קורנפלקס תקופה), ידע להגיע לתמי 4, ידע לצחצח שיניים ולשטוף פנים, לנגב לעצמו, להתלבש, ידע להעסיק את עצמו ובעיקר עם המציל הלאומי – האייפד.

אחרי שהרגשתי שיוני מוכן עשיתי שיחה עם שמעון, הבהרתי ותיארתי את מה שהולך לקרות. גם הוא ניסה להגיד לי שאולי הפעם לא. ביקשתי שלא יעשה את זה וייתן לי את המקום לפרוק את הפחדים וההיסטריה שלי, וזה כל מה שהייתי צריכה – מקום שיכיל את הקושי שלי.

מהצד של העבודה, גם כאן נעשתה הכנה מאוד ארוכה שלאו דווקא התחילה כהכנה להריון אבל בהחלט מוכיחה את עצמה כצעד חכם – שמעון נכנס לעבוד איתי בעסק כך שלא הייתי צריכה לצאת לפגרה ממשית כמו בהריון הראשון.

ובכל זאת, יש פרוייקטים שקשורים רק אליי אז מראש לא לקחתי פרוייקטים חדשים או כאלה עם פוטנציאל להתמשך ויידעתי את הלקוחות הקבועים שלי בשלבים מאוד מוקדמים של ההריון כי אין ברירה.  4 חודשים ראשונים אי אפשר היה לתקשר איתי, גם להודעות היה קשה לי לענות, סיננתי טלפונים בלי הפסקה, לא הייתה לי ברירה.

בגלל שאת סיפורי ההיפראמזיס שלי הרבה מהלקוחות והסביבה שלי מכירים מהבלוג אז התגובות שקיבלתי על הסינונים וההעלמות שלי נעו בין הבנה וחמלה לבין "ידעתי!".

וכשמגיע השיא

ההיפראמזיס שלי התחיל לתת את אותותיו בשבוע 6 עם בחילות. בזכות הדיקלקטין הצלחתי להחזיק עוד שבוע וחצי בלי הקאות, ואז לקראת שבוע 9 התופת האמיתית החלה. השבועות הכי קשים של ההיפראמזיס הם בין שבוע 9 ל-12, ואז זה כבר חסר שליטה לחלוטין ואת עוברת לגור באסלה.

לבקש עזרה

הרגשתי כל כך רע, הדיקלקטין כבר לא הצליח להקל עלי, לא הצלחתי לתקשר עם הרופאה שלי, הרגשתי שאני הולכת ונופלת לתוך תהום חשוכה ומפחידה. אני תמיד אומרת שאחד הדברים הכי קשים בהתמודדות עם המחלה הזו היא חוסר השליטה שיש לנו על דברים – לא יכולתי לטפל בעצמי ובעיקר לא יכולתי לטפל ביוני, ומזה הרי הכי חששתי.

בשונה מההריון הראשון כאן ידעתי היטב שזו לא אשמתי, אני לא מדמיינת, אני לא מפונקת ואני צריכה עזרה. אמא שלי ואחותי תיפקדו על תקן האמא החדשה של יוני בשבועות הראשונים, הוא היה איתן מהבוקר ועד הערב. בסופי השבוע הוא היה נוסע להורים של שמעון. זה היה קשה מאוד בשבילי אבל יחד עם הקורונה שהקצינה את הכל, לא באמת הייתה לי ברירה. הוא ראה אותי מקיאה בלי סוף, הוא ראה אותי סובלת והייתי חייבת לנתק אותו מהסיטואציה הזו. נאלצנו גם לספר לו בשלב מאוד מוקדם למה אמא חולה כל הזמן כי הוא היה מוטרד, זה התקבל בתגובה מאוד אופיינית לו "אני לא מבין למה אתם צריכים את זה" והוא עבר הלאה.

אשפוז ביתי

באשפוז ביתי לא התנסיתי, אבל מנשים בקבוצה הבנתי שבמקרים מאוד קשים של המחלה, כשאת לא מצליחה לבלוע את התרופות וזקוקה לעירוי ונוזלים זה פתרון משנה חיים. השירות ניתן בכל קופות החולים ונעשה דרך חברת home Cure שמציידת אותך בטפסים שיש למלא מול רופא הנשים שלך לגבי מינונים וסוגי תרופות ואז הום קיור מספקת לך את כל הציוד הביתה. אם כבר ביקרת במיון בעבר או מתכננת להגיע לשם אז תזכרי שיש את האופציה הזו – תשאלי את האחיות.

לשים את עצמך במרכז

מכירה את זה שאומרים שכשהמטוס מתרסק אז תשימי קודם לעצמך את מסכת החמצן ורק אחר כך לילדים? אז כזה. "את מתרסקת עכשיו" זו אנלוגיה שאני מאוד מתחברת אליה בהקשר של ההיפראמזיס, ועכשיו כדי שתוכלי להיות שם גם אחר כך את צריכה לדאוג קודם לעצמך.

מחויבויות בצד, הבטחות בצד, לא נעים לי בצד. ועם כל הרצון והאהבה – גם הבעל והילדים בצד, הם יסתדרו, הם הרבה יותר חסינים ממה שנדמה לך. קורנפלקס זו ארוחה לגיטימית. גם פיצה. יהיה לך מספיק זמן להשקיע אחר כך.

כמו האסרטיביות שתצטרכי לגייס אל מול הרופאים באפס כוחות שנשארו לך, את תצטרכי לגייס אותה גם כלפי הסביבה שלך. זה אולי ישמע דרמטי מידי אבל את נמצאת במצב מסכן חיים – הסכנה בהתייבשות קיימת, ומאוד הגיוני שגם תמצאי את עצמך במיון לקבל נוזלים לא פעם ולא פעמיים. וגם אם תצליחי להכניס לעצמך מעט נוזלים לגוף ובכל זאת את מרגישה שאת צריכה טיפול ועכשיו – לכי למיון, תסמכי על האינטואיציה שלך. את יודעת הכי טוב מה את צריכה ואת עושה את הכי טוב שלך כרגע.

להתעלם מרעשי רקע

יש 2 הבדלים עיקריים בין ההריון הראשון שלי להריון הזה, הראשון הוא תרופות ומודעות – אני פעם ראשונה חווה היפראמזיס ויודעת מה יש לי, איך אני אמורה לפעול מולו ומקבלת טיפול מתאים.
ההבדל השני הוא בכך שלא מזיז לי מה אומרים עלי מסביב. ניתקתי עצמי לחלוטין מכל הערה שקיבלתי, מכל ניסיון לתת עצה "טובה" מנשים  (וגברים!) שלא חוו מעולם היפראמזיס ומשום מה מרגישות שהן חייבות להגיד לי לקחת ג'ינג'ר.

התגובות שלי נעות בין התעלמות מוחלטת לבין הסברה, תלוי כמה אנרגיות יש לי באותה הדקה. פעם זה היה כל כך מעצבן ומתסכל אותי, הייתי מסוגלת לבכות מהערות בסגנון "תצאי החוצה, אל תחשבי על זה, זה יעשה לך טוב". היום זה עובר על ידי. מה שבטוח, "הריון הוא לא מחלה" כבר לא אומרים לידי.

אז חודש שישי ויש לי עוד 3 חודשים ארוכים לפני. אני עם נשירת שיער מטורפת, ככל הנראה מחוסרים בויטמינים, טעם נוראי בפה, בחילות, כאבים בכל הגוף, עייפות קשה מהכדורים, אבל… שרדתי ועדיין שורדת כדי לספר. בתקווה שהכל ילך כמו שצריך ותיוולד לי תינוקת בריאה, אני מניחה שזה גם יהיה ההריון האחרון שלי. ההפרש ביניהם יהיה של כמעט 6 שנים ואני כבר בת 35 מה שהופך את הגיל לפאקטור רציני. אבל בעיקר אני לא חושבת שזה יהיה נכון להעביר את הגוף שלי שוב את המסע הזה. עכשיו אני צריכה לשקם את כל הנזק שנעשה.


*פוסט זה נכתב כחוות דעתי האישית מהתמודדות עם מחלת ההיפראמזיס גראבידרום במהלך 2 ההריונות שלי ואינו משמש כחוות דעת מקצועית בשום אופן. בכל שאלה יש להתייעץ עם גורמים רופאים מוסמכים.

חן יאקה שומרון, למה לא סיפרתם לי?!

היי לך

אם זו הפעם הראשונה שלך כאן – אז היוש! ואיזה כיף שעצרת לקרוא אותי. "למה לא סיפרתם לי" הוא בלוג ההורות שלי, אבל מצד שני הוא  כבר מזמן לא רק בלוג ההורות שלי. תוכלי לקרוא כאן על כל הדברים שמעניינים אותי, מעסיקים אותי, מתסכלים אותי או מצחיקים אותי. 
בקיצור,  טוב שבאת.

ניוזלטר

אם אתן בקטע – אני מעדכנת במייל מידי פעם, כשעולה תוכן חדש. אבל לא יותר מידי.
ain't nobody got time for that

עוד תוכן

איך להכניס ירוק הביתה - יומן מסע

איך להכניס ירוק הביתה – יומן מסע

הצלחתי לגדל ילד. תראו, הוא כבר בן 5 עוד שניה. אז החלטתי שאין סיבה שאני לא אצליח לגדל צמחים. נמאס לי להיות רוצחת צמחים ואין לי מושג אם אני אצליח אבל נראה לי שזו תחילתה של ידידות מופלאה. או שלא. נראה.

קראי עוד >>
פנטסטלינה, היער הקסום

הורים כותבים

ברשימת הדברים שהרשתות החברתיות הכניסו לחיינו אנחנו נוכל למצוא את העובדה שאנחנו יותר מודעים למה שקורה סביבנו, יותר קל לנו לשתף חוויות, יותר קל לנו לקבל השראה מאחרים ובעקבות כך גם ההנעה לפעולה, שלנו את עצמנו, היא יעילה יותר. אני מניחה שזו אחת הסיבות לכך שתופעת ההורים שכותבים לילדים שלהם ספר הולכת וצוברת תאוצה. וזה ממש מגניב בעיניי.

קראי עוד >>
A Five-Minute Life

A Five-Minute Life \ Emma Scott

אחת הרכישות היותר מוצלחות שהיו לי היא המנוי שעשיתי לקינדל אנלימיטד – זה מנוי חופשי לחלק גדול מאוד מספריית הקינדל של אמזון. תשלום חודשי וקריאה

קראי עוד >>

רוצה לקבל עידכונים? זה המקום:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

גלילה למעלה