על שקרים לבנים ודינוזאורים כתומים

שיקרתי ליוני. טוב לא ממש שיקרתי… יותר נכון הצגתי בפניו מציאות אלטרנטיבית. ואם הזיכרון שלי לא מטעה אותי – זה בכלל היה הרעיון של שמעון 🙂

בשבועות האחרונים אנחנו עובדים על חיזוקים חיוביים להתנהגות של יוני, משהו בסגנון של להתמקד בטוב ולא ברע, כי ההתנהגות שלו באופן כללי הפכה להיות…לא משהו. ממש ממש לא משהו (כותבת בזמן שמתעופפת לעברי נעל מידה 23).
כל התנהגות טובה שלו מזכה אותו במדבקה, ואם ביום אחד הוא מצליח להשיג 5 מדבקות הוא מקבל הפתעה קטנה. בינתיים לא הולך לנו משהו ושקית ההפתעות עדיין מלאה ברובה אבל משתדלים לשמור על אופטימיות.

שקר לבן
צילום: אורטל אקרמן

אבל ערב אחד זה כן קרה, יוני השיג 5 מדבקות וההתרגשות (שלי בעיקר) הייתה בשיאה. נתתי לו לבחור הפתעה מהשקית, הוא בחר בביצת דינוזאור שצריך להשרות במים ל-12 שעות ואז אמור לבקוע משם דינוזאור שאמור להתנפח ולגדול. אמור.

אז לקחנו קערה והכנסנו את הביתה וחיכינו וחיכינו והלכנו לישון וקמנו בבוקר ו…זה לא לגמרי היה דינוזאור. יותר סוג של רכיכה מעוותת. אז אמרתי ליוני שהדינוזאור צריך עוד קצת זמן להתפתח ובטח עד שהוא יחזור מהגן כבר יהיה לו כאן דינוזאור גדול ומגניב.

זה לא קרה.

ואז שמעון העלה את הרעיון לקחת את אחת מבובות הדינוזאורים של יוני ולהחליף אותו ב"דבר" הזה שבקע מהביצה.
אבל רגע – הילד לא ישים לב? בכל זאת, זה המשחק שלו…? אז לא, והנה עוד שיעור שלמדנו על הדרך – אם הילד לא שם לב כשמביאים לו את אותו משחק פעמיים כנראה שיש לו הרבה יותר מידי משחקים.

אז החלפנו את ה"דבר" באחד הדינוזאורים וחיכינו.
כשיוני הגיע מהגן הוא מיד רץ לבדוק מה קורה עם הדינוזאור שלו ולגמרי קנה את השקר הקטן שלנו.

ולמה אני מספרת את כל הסיפור הזה? כי בהתחלה הרגשתי ממש לא בסדר. זו תחושת האשמה האימהית הזו שכל פעם מרימה את הראש שלה מחדש, גם אם כבר הייתי בטוחה שעברתי איזו דרך ולמדתי דבר או שניים, וגם אם מדובר בשטות כמו לשקר לילד לגבי הדינוזאור שלו כדי למנוע ממנו את האכזבה.
מעבר לתחושת האשמה הייתי חייבת גם בשביל עצמי את ההפוגה הזאת מעוד ערב של עצבים ומריבות מצד יוני, כולנו מיצינו את העניין הזה.

אז החלטתי שאני לא שופטת את עצמי יותר בעניין הזה, אני הרי כבר יודעת שאני לא אמא מושלמת. אני יודעת שצריך לעגל פינות, גם לו וגם לנו.
החלטתי לטפח את השקרים הלבנים שלי, גם אני גדלתי איתם ויצאתי בסך הכל בסדר.
יוני כבר לגמרי שכח את הדינוזאור הזה ועבר הלאה, ואני נשארתי לכתוב על זה פוסט 🙂

עוד שקרים לבנים שאני מספרת ליוני

  • הסרט הזה מקולקל – על תכנית טלוויזיה שהוא אוהב ואני ממש לא
  • אין לי סוללה – ברוב הפעמים שהוא רוצה את הטלפון שלי
  • בטח היום יהיה לכם חוג בגן, כדאי לך ללכת
  • סופי (הגננת) אמרה ש…
  • אין לי מושג לאן נעלמה הבובה הזו שמתחילה לשיר בכל פעם שרק זזים בבית
  • האייפד עייף

אגב, מסקר שערכתי ברחבי האינסטגרם השקר הלבן הכי פופלרי, מאז ועד היום, הוא "הרקוב של הבננה זה דבש".
אז באילו שקרים לבנים אתם מתהדרים?

חן יאקה שומרון, למה לא סיפרתם לי?!

היי לך

אם זו הפעם הראשונה שלך כאן – אז היוש! ואיזה כיף שעצרת לקרוא אותי. "למה לא סיפרתם לי" הוא בלוג ההורות שלי, אבל מצד שני הוא  כבר מזמן לא רק בלוג ההורות שלי. תוכלי לקרוא כאן על כל הדברים שמעניינים אותי, מעסיקים אותי, מתסכלים אותי או מצחיקים אותי. 
בקיצור,  טוב שבאת.

ניוזלטר

אם אתן בקטע – אני מעדכנת במייל מידי פעם, כשעולה תוכן חדש. אבל לא יותר מידי.
ain't nobody got time for that

עוד תוכן

יערה ציקורל, צילום: מאיה חבקין

אמא כמוני – יערה ציקורל

מכירה את הבתים האלה שאת מסתכלת על תמונות שלהם ואומרת – זה נראה כמו בית של משפחה אמיתית, כייפית ומגניבה? ככה זה מרגיש כשאני נתקלת בפרוייקטים של יערה. וכמו הפרוייקטים שלה ככה גם היא – אמיתית, כייפית, מגניבה. ג'ינג'ית אמיתית שיכולה ליצור לך חדר משלך – וביננו, זה אחד הדברים הכי נחוצים לנו היום.

קראי עוד >>
ברידג'רטון-הדוכס ואני, ג'וליה קווין

ברידג׳רטון – הדוכס ואני

הדו קרב הנצחי בין ספר לסדרה (או סרט) שוב כאן, והפעם אין מנצחים ומפסידים. הנאה מובטחת בשני המקרים, חוויה שונה מכל אחד מהם. או במילים אחרות – הוא סבבה והכל, אבל תקראו קודם את הספר.

קראי עוד >>
צילום: ענבל כבירי

אמא כמוני – ענבל כבירי

טוב, בואי נשים את זה מייד על השולחן – ענבל גרה 10 דקות מברצלונה, מוקפת ירוק, וממרומי קומה 3 בפתח תקווה אני מקנאה בה על כך מאוד מאוד. בנוסף היא צלמת אז את יכולה לנחש איך הנופים עוברים דרך העיניים והידיים שלה. בקיצור, הנה לך עוד אמא שממש שווה להכיר.

קראי עוד >>
איור: רעות בורץ

אמא כמוני – רעות בורץ

אם החיים שלי היו מתורגמים לקומיקס, אין לי ספק שרעות הייתה זו שמאיירת אותם. היא אמא כנה, צינית, מוכשרת, מצחיקה ומרגשת. על הדרך היא תמיד עושה לי חשק להרים את העיפרון (הדיגיטלי) שלי, לחזור למקורות ולהתחיל ליצור. אבל עד שזה יקרה, שאלתי אותה כמה שאלות שסיקרנו אותי במיוחד.

קראי עוד >>

רוצה לקבל עידכונים? זה המקום:

5 מחשבות על “על שקרים לבנים ודינוזאורים כתומים”

  1. הילה לוי, הבלוג תלתלים

    מותק, את בחברה טובה. ובדיוק כמו שהשרשרת שלך אומרת: את בסדר, ואפילו הרבה יותר מבסדר

  2. מה היינו עושים בלי שקרים לבנים? ברור שגם אצלנו זה קורה, אם כי ככל שהם גדלים רגשות האשם לגבי זה גדלים גם הם, וגם ההבנה שלהם שמישהו פה עובד עליהם. אצלי הרבה מהשקרים הלבנים (שעליהם אני לא מתנצלת) הם בכיוון של: "לא, אני לא יודעת איפה המשחק הממש רועש ומציק שקיבלתם מסבתא, אולי שמתם אותו בחדר שלכם?". האמת אני שאני כן יודעת, המשחק בויצ"ו, המקום אליו הולכים כל המשחקים המעצבנים והספרים שאני לא סובלת להקריא.

    1. זה לא שקר! זו הדרך לשלום עולמי!
      יש כאלה שהם כל כך נוראים שאני ממש מתלבטת אם לתרום…זה עונש

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    וואו, איזה ילד מדהים. אולי תקראי לשקר כתום ואז תרגישי יותר טוב. הדינוזאור הזה פשוט גדל באמבטיה אחרת וניראה לך מוצלח יותר, אז ברור שתביאי (ותחליפי) אותו לילד שלך…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

גלילה למעלה