2017 – את יכולה להישאר עוד קצת?

פעם, לפני עשור בערך, כשעוד הייתי שכירה וחיפשתי מקום עבודה חדש להשתקע בו, עברתי ראיון עבודה. אני חשבתי שהיה סבבה, אבל מי שראיין אותי התקשר אלי מאוחר יותר ואמר לי שלא חייכתי מספיק. כן, אני. מצחיק. בסוף (לצערי) כן התקבלתי. זה היה המקום הכי עצוב שאי פעם עבדתי בו. וזה ממש לא מצחיק.
פעם, לפני עשור בערך, כשעוד הייתי שכירה וחיפשתי מקום עבודה חדש להשתקע בו, עברתי ראיון עבודה. אני חשבתי שהיה סבבה, אבל מי שראיין אותי התקשר אלי מאוחר יותר ואמר לי שלא חייכתי מספיק. כן, אני. מצחיק.
בסוף (לצערי) כן התקבלתי. זה היה המקום הכי עצוב שאי פעם עבדתי בו. וזה ממש לא מצחיק.
 
פאסט פורוורד לעוד מקום עבודה וכמה שנים מאוחר יותר – יצאתי לעצמאות ופתחתי את הסטודיו שלי. גם שם לא הכל הלך חלק, אבל אני קבעתי את הדרך. והדרך הזו הביאה אותי עד… לכאן.
 
אני לא מתה על סיכומי שנה, אבל כן מאוד אוהבת החלטות וציפיות והסתכלות קדימה. אבל אחד לא עובד בלי השני, אז קודם נסכם ונשים מאחורינו (או לצידנו), ואז נמשיך. נחדש ונתחדש.

2017 הייתה הפתעה גמורה מבחינתי.

היא התחילה בהחלטה של לשים את עצמי במרכז ולא דמיינתי אפילו עד כמה ההחלטה הזו תשנה את המסלול בשבילי.
 
שמתי את עצמי במרכז מהבחינה האישית – ואין פה שום ויתור על אמהות מבחינתי, אני די בטוחה שאני עושה הכי טוב שלי גם בצד הזה, ולראיה – הפוסט הזה נכתב בשעה 3:20 לפנות בוקר בפתקים של האייפון כי יוני עם וירוס חום והקאות ואני יושבת על ידו עד שירדם. 
 
לשים את עצמי במרכז זה אומר קודם כל לזכור שהייתי פה לפני, שהיו דברים שאהבתי לעשות והיו חשובים לי ואין סיבה שאני אפסיק איתם. יכול להיות שהלו"ז הוא קצת יותר צפוף אבל משתדלת לזכור שגם אני כאן ולא רק יוני. אני לא בתחרות איתו. אנחנו צוות 🙂
 
הבלוג הזה חוגג יום הולדת עם יוני, בהחלט אפשר להגיד שהוא קם בזכותו. ויוני בקרוב יהיה בן 3. אבל כמעט שנתיים שלא היה לי האומץ לשחרר את הבלוג לעולם והוא היה שלי, לעצמי. חששתי מכל המה יגידו. אבל גם זה קרה השנה והפכתי לבלוגרית גם בעיני המשפחה והחברים הקרובים והרחוקים, בקיצור – פרסמתי בפייסבוק. והתקבל יפה 🙂 ממה בכלל פחדתי? 
סיכום שנה 2017-2018
צילום: אורטל אקרמן
 שמתי את עצמי במרכז מהבחינה העסקית – אני לא זוכרת מה היה הטריגר לזה, אבל אני כן זוכרת שאמרתי לשמעון, האיש שלי, שאני רוצה שיכירו אותי, אני, עצמי. לא קוראים לי סטודיו, אני חן ויש לי סטודיו למיתוג.
 
התכנים שלי בבלוג של לימונדה השתנו והפכו ממוקדים יותר, אינפורמטיביים יותר וגם אישיים יותר. התחלתי לכתוב לאנשים ולא לגוגל.
 
הלכתי לעשות צילומי תדמית, ואני די בטוחה שהרבה יסכימו איתי – צעד לא פשוט בכלל, בטח לבחורה ביישנית שכמותי. אמרתי לאורטל (אקרמן) שאני רוצה שיראו שאני אוהבת את מה שאני עושה ושכייף לעבוד איתי. מזווית הראיה שלי היא בהחלט הצליחה להעביר את זה בתמונות.
 
מה שמביא אותי לכך ששמתי את עצמי במרכז בהסתכלות שלי על עצמי – זו הייתה שנה של קבלה עצמית. ככה כמו שאני זה בסדר גמור. הסתכלתי בתמונות והייתי הרבה פחות שיפוטית.
סיכום שנה 2017-2018
צילום: אורטל אקרמן
התמונה הזו היא אחת האהובות עלי השנה. בחרתי בתמונה הזו מכמה סיבות, היא מצחיקה אותי כי אין בה שום דבר מושלם, היא על הדרך ותוך כדי עשייה, היא די מסכמת את איך שאני מרגישה רוב הזמן – מנסה להספיק עוד קצת. (ולא, אין לי עוזרת אישית. זו שירלי, חברה טובה שבאה להצחיק אותי ולגרום לי להיות הרבה פחות לחוצה מזה שמצלמים אותי).
 
אז באותו ראיון אולי לא חייכתי מספיק, אבל היום? הכי כייף בעולם.
ומה יותר כייף מזה? שיש עוד דרך כל כך ארוכה לפני, ועוד כל כך הרבה דברים לעשות ולהוכיח לעצמי.

ואיזה כייף זה שדרך ארוכה זה לא דבר שלילי ומפחיד.

מאתגר? בהחלט.
100% הצלחה? חחח… ממש לא.
קשה? כן! מאוד!
ויתורים? יש רגעים שמתחשק להרים ידיים. אבל זה עובר די מהר.
 

2017 הייתה מיוחדת ומפתיעה, היה בה הכל מהכל. הייתי שמחה אם היא הייתה נשארת לעוד קצת כדי לסגור עוד כמה פינות, אבל יאללה, נותנת גם ל-2018 הזדמנות, העיקר שאני אמשיך לחייך.

סיכום שנה 2017-2018
צילום: אורטל אקרמן
מאחלת לכן (ולכם) עכשיו ובכל יום – תעשו, תעיזו, תנו לקארמה הזדמנות להפתיע אתכן.
תחפשו את הדברים שגורמים לכן לחייך, לכו אחריהם.
זה לא משנה אם זו עבודה או תחביב או סתם משהו שתמיד התחשק לכן לעשות. זה לא משנה אם זה בהתנדבות או בשכר, אתן קובעות את התנאים ואת הדרך – תאתגרו את עצמכן, לכו על זה, מקסימום תצליחו.
 
שנה טובה 🙂
חן יאקה שומרון, למה לא סיפרתם לי?!

היי לך

אם זו הפעם הראשונה שלך כאן – אז היוש! ואיזה כיף שעצרת לקרוא אותי. "למה לא סיפרתם לי" הוא בלוג ההורות שלי, אבל מצד שני הוא  כבר מזמן לא רק בלוג ההורות שלי. תוכלי לקרוא כאן על כל הדברים שמעניינים אותי, מעסיקים אותי, מתסכלים אותי או מצחיקים אותי. 
בקיצור,  טוב שבאת.

ניוזלטר

אם אתן בקטע – אני מעדכנת במייל מידי פעם, כשעולה תוכן חדש. אבל לא יותר מידי.
ain't nobody got time for that

עוד תוכן

giphy.com

המתנות (השוות באמת) שכל אמא טרייה תשמח לקבל

האם יש מניע חבוי בצורה לא אלגנטית בעליל מאחורי הפוסט הזה? אולי. האם אני הולכת לשלוח אותו למשפחה הקרובה בקטע של "אני רק מניחה את זה פה ותבינו מזה מה שתבינו"? לא מכחישה ולא מאשרת. ובמילים אחרות – מארז עוגות/פירות/שוקולדים זה ממש נחמד אבל החודשים האחרונים לימדו אותי שצריך לעשות מהלימונים לימונדה ומסוכרת ההריון שלי – מוחיטו.

קראי עוד >>
יערה ציקורל, צילום: מאיה חבקין

אמא כמוני – יערה ציקורל

מכירה את הבתים האלה שאת מסתכלת על תמונות שלהם ואומרת – זה נראה כמו בית של משפחה אמיתית, כייפית ומגניבה? ככה זה מרגיש כשאני נתקלת בפרוייקטים של יערה. וכמו הפרוייקטים שלה ככה גם היא – אמיתית, כייפית, מגניבה. ג'ינג'ית אמיתית שיכולה ליצור לך חדר משלך – וביננו, זה אחד הדברים הכי נחוצים לנו היום.

קראי עוד >>
ברידג'רטון-הדוכס ואני, ג'וליה קווין

ברידג׳רטון – הדוכס ואני

הדו קרב הנצחי בין ספר לסדרה (או סרט) שוב כאן, והפעם אין מנצחים ומפסידים. הנאה מובטחת בשני המקרים, חוויה שונה מכל אחד מהם. או במילים אחרות – הוא סבבה והכל, אבל תקראו קודם את הספר.

קראי עוד >>
צילום: ענבל כבירי

אמא כמוני – ענבל כבירי

טוב, בואי נשים את זה מייד על השולחן – ענבל גרה 10 דקות מברצלונה, מוקפת ירוק, וממרומי קומה 3 בפתח תקווה אני מקנאה בה על כך מאוד מאוד. בנוסף היא צלמת אז את יכולה לנחש איך הנופים עוברים דרך העיניים והידיים שלה. בקיצור, הנה לך עוד אמא שממש שווה להכיר.

קראי עוד >>

רוצה לקבל עידכונים? זה המקום:

2 מחשבות על “2017 – את יכולה להישאר עוד קצת?”

  1. את לא מחייכת? חשבתי שזה בילט אין תמיד ? איזה כיף שפתחת את הבלוג כי הוא נהדר ואיזה כיף שהכרנו ב2017!
    תענוג לראות אותך צומחת ולעקוב אחרי המשפחה הכיפית שלכם.
    וש2018 תהיה אפילו עוד יותר טובה ? אמן ?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

גלילה למעלה