ערב חמישי, מעוכה על הספה מול ׳האשה הטובה׳ (עונה 4, שיעמום), לפתע חברה מצרפת אותי לקבוצת הפייסבוק ׳התחתנתי עם אידיוט׳. אני שונאת שמצרפים אותי לקבוצות שלא ביקשתי להצטרף אליהן, אבל טוב נו…יש חברות שמותר להן. מפה לשם מצאתי את עצמי מחטטת בזוגיות של כמה וכמה נשים מתוסכלות שמתלוננות על הבעל בפייסבוק, ומה אני אגיד לכם? זה פרייסלס!   אנחנו כבר שנים נמצאים כל כך עמוק בתוך הרשתות החברתיות עד שזה הפך לחלק בלתי נפרד מהחיים שלנו. אנחנו מצטלמים יותר כדי

אז חג הסוכות הגיע, והיו לי כל כך הרבה תוכניות. רציתי לשבת על מוצר חדש שאני רוצה לקדם בעסק, רציתי לצאת להליכות, לארגן לי אוכל כדי שאוכל להמשיך בשיגרה ולא להתפתות לכל הנישנושים שיש בחופשות וחגים, רציתי לסיים לקרוא ספר שהתחלתי, רציתי לקחת את יוני לטייל קצת בחוץ. רציתי לכתוב כמה פוסטים אופטימיים ופחות מתבכיינים על ימים נעימים וילדים בריאים. רציתי. במקום זה שוב נכנסנו לסאגת חום. אז כל מה שתכננתי נזרק לפח ופינה מקום לילד חולה ששואב ממך 100%

בחודשים הראשונים קפיצת גדילה התבטאה בעיקר באוכל. היום יוני כבר בן שנה ו-5 חודשים, הוא ילד ראשון ואני לא יודעת להשוות את ההתפתחות שלו לילדים אחרים בני גילו, אני רק יודעת, לפי הבגדים שאני קונה לו ולפי תגובת האחיות כשהוא נולד, שהוא גבוה יחסית לממוצע. לגבי כל השאר אין לי מושג, ובכל מקרה זה נראה לי מטורף. עם כמה שהחודשים הראשונים של הילד עוברים לאט, ככה השנה השניה עוברת בטיסה. יש רגעים  שאני מרגישה שאני בהילוך מהיר איתו, לא עומדת בקצב.

אני יודעת שאני מזכירה הרבה את הנושא של מחלות ילדים, אבל בשנה-שנתיים הראשונות של הילד זה מרגיש כאילו כל החיים שלנו סובבים סביב חום ונזלת. מגיל חצי שנה שבו יוני נכנס למעון למדתי לתכנן תוכניות בערבון מוגבל או לא לתכנן בכלל. אי אפשר באמת לדעת למה לצפות כשיש לך תינוק. פעם אהבתי את החורף. הקור, הגשם, האווירה. הכל מתחדש והכל נקי וטרי. לקח לי חורף אחד עם יוני כדי לשנות את דעתי, ילדים וחורף זה לא הולך ביחד. בחורף הקודם

אני עצמאית, ומה שזה בעיקר אומר זה שאני לא מקבלת תלושים לחג. אז מה נותר לי? לקנות לעצמי שלל שוקולדים ומארזים של 'ללין' כמובן. אבל אני מנסה לרדת במשקל אז שוקולדים זה לא כל כך מסתדר, ואני לא ממש רואה מתי שאני יכולה להתפנק במוצרים של ללין אז גם זה די ירד מהפרק. אני אקנה לעצמי נעליים, זה תמיד עובד 😉 השנה האחרונה הייתה שנה ממש מטורפת, חזרתי לעבודה ויוני נכנס למעון מה שאומר שיוני התחיל להיות חולה פעם בשבוע בערך. אבל נכנסנו

בשבוע האחרון גיליתי שאני אמא לביאה! למה? כי לא ויתרתי (אז מה אם נשברתי בדרך ובכיתי כמו אמא היסטרית, מותר לי). רשמתי את יוני לגן החדש והסופר מומלץ שלו מיד כשנפתחה ההרשמה כדי שחלילה לא נצטרך להתפשר על מקום אחר. הגן עם הדשא הסינטטי, הג'ימבורי המפנק, חצר המשחקים החדשה, הארוחות המגוונות והכי חשוב – הגן בלי ועד ההורים. החופש הגדול הראשון שלנו עבר (תודה לאל!) והנה בא לו ה-1 בספטמבר. יש! אז זהו, שלא. אנחנו מגיעים לגן החדש ומגלים להפתעתנו ששובצנו

אם אתם בדרך להיות הורים או הורים טריים – אני הולכת לגלות לכם את אחד הסודות השמורים ביותר במערכת. אם אתם הורים ותיקים – אתם בטח כבר יודעים – אז למה לא סיפרתם לי על זה לפני?! בכל אופן, משחקי ילדים. אין צורך לקנות לילדים משחקים. זהו, as simple as that. כאילו, ברצינות, אנחנו משקיעים כל כך הרבה כסף בצעצועים הכי מגניבים/מרעישים/חדשים/מפתחים שיש כשבעצם כל מה שמעניין את הילד, במקרה הטוב, זה הטיקט של הבובה. תנו להם את השלט של הטלויזיה,

למה לא סיפרתם לי שכשכולם אומרים "אנחנו נעזור לכם מתי שתצטרכו" הם לא באמת מתכוונים לזה? טוב, אולי הם מתכוונים לזה, אבל זה לא באמת קורה. זו הייתה קנוניה! הם רק רצו שתיכנסי להריון ותביאי ילד חמוד! Damn! וברצינות, אני חושבת שאין (כמעט) דבר קשה יותר מלבקש עזרה. זה משהו שבאמת לקח לי הרבה זמן לעשות, הרי מי אני שאטריח עכשיו אחרים עם הצרות שלי? אני אסתדר, בטוח. זה תמיד היה ככה, הרבה לפני יוני כמובן, אני לא מסוג האנשים

כשאמרו לכם שבשנה הראשונה בגן הם תמיד חולים לא הקצינו את זה – הם באמת ת-מ-י-ד חולים! הכנסנו את יוני למעון בגיל חצי שנה, בערך שבוע אחרי זה הוא התחיל להיות חולה. חום, נזלת, שיעול, דלקות עיניים, שילשולים… כל תסמיני ה'זה ויראלי' ה-הו כה מעצבן. אגב, יש לזה סיבה הגיונית, בגיל חצי שנה הגוף של התינוק כבר לא מקבל את הנוגדנים של האמא, אבל את זה אני יודעת רק עכשיו בדיעבד. האבסורד בכל המצב הזה הוא שמצד אחד חופשת הלידה שלך