זה מתחיל בסיוט הכי גדול שלי – שמישהו יגנוב לי את המחשב. מעבר לטרחה של לקנות חדש, להתרגל אליו, להפוך אותו לשלי, יש במחשב שלי, עד כמה שהוא כלי עבודה, את כל החיים שלי בערך. לא בערך, יש בו את כל החיים שלי, כך שמיותר לציין שמזה התבאסתי בשביל ליז. כל הג'אז הזה הוא ספר רשת, רומן אימיילים בין "מישו", גבר תל אביבי מתוסבך, לבין ליז, קיבוצניקית צעירה שהחיים שלה משתנים בעקבות תאונה בה נהרגת החברה הכי טובה שלה. "מישו"

"הוא לוחץ את כף ידי חזק כל כך, שאני כבר לא מרגישה אותה. הלוואי שמישהו היה עושה את זה ללב שלי." התחלתי לקרוא את לבי וחורים שחורים אחרים כי זה הרגיש כאילו כולם מדברים עליו. את ההמלצות קראתי אחרי שכבר הייתי אחרי כמה פרקים ועדיין לא באמת הבנתי על מה כל הסיפור. הוא הרגיש לי תקוע, איטי, נמרח. והמשכתי. איזה מזל. "אני תוהה אם באמת יש משהו בתיאוריה של איינשטיין…שאולי פשוט הזמן זז מהר יותר לקראת הסוף." והספר הזה הוא בהחלט כמו תיאוריית היחסות

רומן רומנטי זה טוב. רומן רומנטי-היסטורי זה כבר מעולה. תחשבו ג'ין אוסטן מבחינת האווירה והתקופה, תוסיפו לשם דמות ראשית נשית, פמיניסטית, חזקה, אישה-אישה, כזאת שגברים לא יגידו לה מה לעשות, ואז תכניסו גבר צועני יפה ששובר לה את המוסכמות. וסקס. יש יותר טוב מזה? איך אני אוהבת! אז 'שלי עד חצות' הוא רומן קליל, סוחף וכייפי לקריאה. אמיליה האת'ווי היא כזו שויתרה על מוסד הנישואים ממרום גילה (26 כזה..קשישה), הוריה נפטרו והיא לוקחת על עצמה לשמור על המשפחה ואת עצמה משאירה