זה פוסט שעומד לי על הלשון כבר הרבה זמן אבל חששתי מלפרסם אותו כי זה נושא שנחשב לפרה קדושה באמהות המודרנית. בתקופה האחרונה נראה שיש מגמה הולכת וגוברת ומבורכת של נירמול הנקה. זה חלק מהמגמה ההולכת וגוברת ומבורכת של נשים שנשבר להן להרגיש קטנות. יש אווירה של שינוי, אנחנו כבר לא מתנצלת, אנחנו כאן. אנחנו שוות. (אנחנו שוות?) אני בחרתי שלא להניק. בחרתי בזה עוד לפני שהייתי בהריון. לא התחברתי לרעיון הזה. ילדה נאיבית שעוד חושבת שיש לה זכות על

כשעליתי עם הבלוג הזה הבטחתי לעצמי שאני אכתוב פה לפחות פעם בשבוע, וזה משהו שיושב לי בראש כל הזמן. הכמה שבועות האחרונים היו ממש בסדר ושמתי לב שכשאין לי על מה להתלונן יש לי פחות נושאים לכתוב עליהם. פתאט. כי כמה אפשר לכתוב על חום ותיסכולים? שיעמום נורא. לכן קבלו החלטה חדשה – לכתוב לפחות פעם בשבוע – No Matter What! אז מה היה לנו החודש? גמילה מחיתולים – החלטנו להתחיל לגמול את יוני, הוא נראה לי מוכן וממש מתלהב

ערב חמישי, מעוכה על הספה מול ׳האשה הטובה׳ (עונה 4, שיעמום), לפתע חברה מצרפת אותי לקבוצת הפייסבוק ׳התחתנתי עם אידיוט׳. אני שונאת שמצרפים אותי לקבוצות שלא ביקשתי להצטרף אליהן, אבל טוב נו…יש חברות שמותר להן. מפה לשם מצאתי את עצמי מחטטת בזוגיות של כמה וכמה נשים מתוסכלות שמתלוננות על הבעל בפייסבוק, ומה אני אגיד לכם? זה פרייסלס!   אנחנו כבר שנים נמצאים כל כך עמוק בתוך הרשתות החברתיות עד שזה הפך לחלק בלתי נפרד מהחיים שלנו. אנחנו מצטלמים יותר כדי

אז חג הסוכות הגיע, והיו לי כל כך הרבה תוכניות. רציתי לשבת על מוצר חדש שאני רוצה לקדם בעסק, רציתי לצאת להליכות, לארגן לי אוכל כדי שאוכל להמשיך בשיגרה ולא להתפתות לכל הנישנושים שיש בחופשות וחגים, רציתי לסיים לקרוא ספר שהתחלתי, רציתי לקחת את יוני לטייל קצת בחוץ. רציתי לכתוב כמה פוסטים אופטימיים ופחות מתבכיינים על ימים נעימים וילדים בריאים. רציתי. במקום זה שוב נכנסנו לסאגת חום. אז כל מה שתכננתי נזרק לפח ופינה מקום לילד חולה ששואב ממך 100%

בחודשים הראשונים קפיצת גדילה התבטאה בעיקר באוכל. היום יוני כבר בן שנה ו-5 חודשים, הוא ילד ראשון ואני לא יודעת להשוות את ההתפתחות שלו לילדים אחרים בני גילו, אני רק יודעת, לפי הבגדים שאני קונה לו ולפי תגובת האחיות כשהוא נולד, שהוא גבוה יחסית לממוצע. לגבי כל השאר אין לי מושג, ובכל מקרה זה נראה לי מטורף. עם כמה שהחודשים הראשונים של הילד עוברים לאט, ככה השנה השניה עוברת בטיסה. יש רגעים  שאני מרגישה שאני בהילוך מהיר איתו, לא עומדת בקצב.

אני יודעת שאני מזכירה הרבה את הנושא של מחלות ילדים, אבל בשנה-שנתיים הראשונות של הילד זה מרגיש כאילו כל החיים שלנו סובבים סביב חום ונזלת. מגיל חצי שנה שבו יוני נכנס למעון למדתי לתכנן תוכניות בערבון מוגבל או לא לתכנן בכלל. אי אפשר באמת לדעת למה לצפות כשיש לך תינוק. פעם אהבתי את החורף. הקור, הגשם, האווירה. הכל מתחדש והכל נקי וטרי. לקח לי חורף אחד עם יוני כדי לשנות את דעתי, ילדים וחורף זה לא הולך ביחד. בחורף הקודם

אני עצמאית, ומה שזה בעיקר אומר זה שאני לא מקבלת תלושים לחג. אז מה נותר לי? לקנות לעצמי שלל שוקולדים ומארזים של 'ללין' כמובן. אבל אני מנסה לרדת במשקל אז שוקולדים זה לא כל כך מסתדר, ואני לא ממש רואה מתי שאני יכולה להתפנק במוצרים של ללין אז גם זה די ירד מהפרק. אני אקנה לעצמי נעליים, זה תמיד עובד 😉 השנה האחרונה הייתה שנה ממש מטורפת, חזרתי לעבודה ויוני נכנס למעון מה שאומר שיוני התחיל להיות חולה פעם בשבוע בערך. אבל נכנסנו

בשבוע האחרון גיליתי שאני אמא לביאה! למה? כי לא ויתרתי (אז מה אם נשברתי בדרך ובכיתי כמו אמא היסטרית, מותר לי). רשמתי את יוני לגן החדש והסופר מומלץ שלו מיד כשנפתחה ההרשמה כדי שחלילה לא נצטרך להתפשר על מקום אחר. הגן עם הדשא הסינטטי, הג'ימבורי המפנק, חצר המשחקים החדשה, הארוחות המגוונות והכי חשוב – הגן בלי ועד ההורים. החופש הגדול הראשון שלנו עבר (תודה לאל!) והנה בא לו ה-1 בספטמבר. יש! אז זהו, שלא. אנחנו מגיעים לגן החדש ומגלים להפתעתנו ששובצנו