להתאהב בגרייס / קריסטל סאתרלנד
תהליך בחירת הספרים שלי לקריאה היום מתחלק לשניים – 1. כריכה 2. ספרים שאני מקבלת לעצב להם כריכות מההוצאות איתן אני עובדת את 'להתאהב בגרייס' הרמתי בגלל הכריכה אבל רכשתי בגלל הטקסט על הסופרת: "קריסטל סאתרלנד נולדה באוסטרליה, ארץ הקיץ הנצחי. היא עבדה כעיתונאית באמסטרדם ובהונג קונג. אין לה ילדים ולא חיות מחמד אבל היא נוהגת לכנות את החפצים שלה בשמות. בהולנד היו לה אופניים שנקראו קים קרדשיאן, ודינוזאור מתנפח בשם הרברט. להתאהב בגרייס הוא ספרה הראשון." אמרתם אמסטרדם וקרדשיאן
שאול החתול – אני אוהב לצעוד בנעליים לבנות / אריק ליטוין
אני כל כך אוהבת ספרים שגם יוני וגם אני נהנים מהם, ושאול החתול הוא אהבה מקריאה ראשונה. אין עוד חתול כזה, הוא יודע להיות מרוצה מכל מה שקורה לו, כי שאול החתול לוקח את החיים בסבבה. לשאול החתול יש זוג נעלים לבנות וחדשות שאותן הוא מאוד אוהב והוא יוצא לטיול ברחוב ושר את שירו המדבק "אני אוהב לצעוד בנעלים לבנות, בנעליים לבנות אני אוהב לצעוד". אבל אוי! שאול דרך בתוך ערמה ענקית של תותים/אוכמניות/שלולית בוץ/גיגית מים והנעלים נצבעו בצבעים שונים. האם
קוראים לי חן. ואני בחרתי שלא להניק.
זה פוסט שעומד לי על הלשון כבר הרבה זמן אבל חששתי מלפרסם אותו כי זה נושא שנחשב לפרה קדושה באמהות המודרנית. בתקופה האחרונה נראה שיש מגמה הולכת וגוברת ומבורכת של נירמול הנקה. זה חלק מהמגמה ההולכת וגוברת ומבורכת של נשים שנשבר להן להרגיש קטנות. יש אווירה של שינוי, אנחנו כבר לא מתנצלת, אנחנו כאן. אנחנו שוות. (אנחנו שוות?) אני בחרתי שלא להניק. בחרתי בזה עוד לפני שהייתי בהריון. לא התחברתי לרעיון הזה. ילדה נאיבית שעוד חושבת שיש לה זכות על
אזורי לחות / שרלוטה רוש
לא לבעלות לב חלש. אין פה ספק בכלל. הספר הזה גרם לי לכאב פיזי תוך כדי הקריאה שלו. הרבה לפני ש'50 גוונים של אפור' נכנס לחיינו הגיעה שרלוטה רוש עם הספר הזה ועוררה מהומה. הגדירו אותו כפורנוגרפיה אבל בעיני הוא פשוט מהפכני. הוא מתייחס לגוף הנשי בצורה הכי ישירה שלו – גוף. והוא ממש לא קל לקריאה. "נשים הן לא רק מרחב תצוגה סקסי, הן גם נהיות חולות, הן צריכות ללכת לשירותים, הן מדממות. אם אתה אוהב מישהי ושוכב איתה,
כשאין לי על מה להתלונן אני כותבת פחות
כשעליתי עם הבלוג הזה הבטחתי לעצמי שאני אכתוב פה לפחות פעם בשבוע, וזה משהו שיושב לי בראש כל הזמן. הכמה שבועות האחרונים היו ממש בסדר ושמתי לב שכשאין לי על מה להתלונן יש לי פחות נושאים לכתוב עליהם. פתאט. כי כמה אפשר לכתוב על חום ותיסכולים? שיעמום נורא. לכן קבלו החלטה חדשה – לכתוב לפחות פעם בשבוע – No Matter What! אז מה היה לנו החודש? גמילה מחיתולים – החלטנו להתחיל לגמול את יוני, הוא נראה לי מוכן וממש מתלהב
ספר החלומות שלי / שרית אליהו
אתמול ביקרתי באחת מחנויות הספרים, התירוץ הפעם היה לקנות ליוני כמה ספרים חדשים. ואז ראיתי אותו – הספר הכי יפה בעולם, אז כמובן שמיד רכשתי אותו. לעצמי. כן, כזו אני. קונה את הספר לפי הכריכה שלו, ובמקרה הזה – איזו כריכה! כשהגעתי הביתה והתיישבתי להתעמק בו קצת יותר הבנתי שזו אחת הרכישות האימפולסיביות אך הנכונות שעשיתי. וואו. וואו!!!!! ספר החלומות שלי הוא בעצם יומן, ועם האיורים קסומים של לנה גוברמן 'ספר החלומות שלי' הוא פשוט יצירת אומנות. המחברת, שרית אליהו, שזרה בין
הפעם הזו שפייסבוק שימש לי כיועץ זוגי
ערב חמישי, מעוכה על הספה מול ׳האשה הטובה׳ (עונה 4, שיעמום), לפתע חברה מצרפת אותי לקבוצת הפייסבוק ׳התחתנתי עם אידיוט׳. אני שונאת שמצרפים אותי לקבוצות שלא ביקשתי להצטרף אליהן, אבל טוב נו…יש חברות שמותר להן. מפה לשם מצאתי את עצמי מחטטת בזוגיות של כמה וכמה נשים מתוסכלות שמתלוננות על הבעל בפייסבוק, ומה אני אגיד לכם? זה פרייסלס! אנחנו כבר שנים נמצאים כל כך עמוק בתוך הרשתות החברתיות עד שזה הפך לחלק בלתי נפרד מהחיים שלנו. אנחנו מצטלמים יותר כדי
על אטרקציות לסוכות, תוכניות והחיים האמיתיים
אז חג הסוכות הגיע, והיו לי כל כך הרבה תוכניות. רציתי לשבת על מוצר חדש שאני רוצה לקדם בעסק, רציתי לצאת להליכות, לארגן לי אוכל כדי שאוכל להמשיך בשיגרה ולא להתפתות לכל הנישנושים שיש בחופשות וחגים, רציתי לסיים לקרוא ספר שהתחלתי, רציתי לקחת את יוני לטייל קצת בחוץ. רציתי לכתוב כמה פוסטים אופטימיים ופחות מתבכיינים על ימים נעימים וילדים בריאים. רציתי. במקום זה שוב נכנסנו לסאגת חום. אז כל מה שתכננתי נזרק לפח ופינה מקום לילד חולה ששואב ממך 100%
קפיצת גדילה – תגיד לי ילד, מתי הספקת את כל זה?!
בחודשים הראשונים קפיצת גדילה התבטאה בעיקר באוכל. היום יוני כבר בן שנה ו-5 חודשים, הוא ילד ראשון ואני לא יודעת להשוות את ההתפתחות שלו לילדים אחרים בני גילו, אני רק יודעת, לפי הבגדים שאני קונה לו ולפי תגובת האחיות כשהוא נולד, שהוא גבוה יחסית לממוצע. לגבי כל השאר אין לי מושג, ובכל מקרה זה נראה לי מטורף. עם כמה שהחודשים הראשונים של הילד עוברים לאט, ככה השנה השניה עוברת בטיסה. יש רגעים שאני מרגישה שאני בהילוך מהיר איתו, לא עומדת בקצב.
לא עכשיו ברנרד / דיויד מקי
אני לא יודעת למה הספר הזה מסווג תחת ספר ילדים, הוא מפחיד ומטריד ובעיקר מיועד לנו, ההורים. מסופר על ילד ששמו ברנרד שמנסה למשוך את תשומת הלב של ההורים שלו. בכך שהוא טוען שיש מפלצת בחוץ והיא רוצה לטרוף אותו. עד כאן הכל טוב. ואז המפלצת טורפת אותו. סיריוסלי?!? הסיפור ממשיך בכך שהמפלצת תופסת את מקומו שלצברנרד בבית וההורים מצידם, עדיין מתעלמים. וזה סוף הסיפור, נשבעת. אז אחרי כמה קריאות של הספר השנוי במחלוקת הזה הוא הצליח לחלחל. זה אכן
מחלות ילדים AKA סימנים ראשונים של חורף
אני יודעת שאני מזכירה הרבה את הנושא של מחלות ילדים, אבל בשנה-שנתיים הראשונות של הילד זה מרגיש כאילו כל החיים שלנו סובבים סביב חום ונזלת. מגיל חצי שנה שבו יוני נכנס למעון למדתי לתכנן תוכניות בערבון מוגבל או לא לתכנן בכלל. אי אפשר באמת לדעת למה לצפות כשיש לך תינוק. פעם אהבתי את החורף. הקור, הגשם, האווירה. הכל מתחדש והכל נקי וטרי. לקח לי חורף אחד עם יוני כדי לשנות את דעתי, ילדים וחורף זה לא הולך ביחד. בחורף הקודם
מה אני מאחלת לי לשנה החדשה
אני עצמאית, ומה שזה בעיקר אומר זה שאני לא מקבלת תלושים לחג. אז מה נותר לי? לקנות לעצמי שלל שוקולדים ומארזים של 'ללין' כמובן. אבל אני מנסה לרדת במשקל אז שוקולדים זה לא כל כך מסתדר, ואני לא ממש רואה מתי שאני יכולה להתפנק במוצרים של ללין אז גם זה די ירד מהפרק. אני אקנה לעצמי נעליים, זה תמיד עובד 😉 השנה האחרונה הייתה שנה ממש מטורפת, חזרתי לעבודה ויוני נכנס למעון מה שאומר שיוני התחיל להיות חולה פעם בשבוע בערך. אבל נכנסנו