צוצי שומר המוצצים
כשיוני חזר לגן מחופשת פסח משהו עבר עליו. הייתי בטוחה שזו שוב ההסתגלות לגן, אבל עבר שבוע והילד בוכה בהיסטריה בכל בוקר כשאני משאירה אותו שם. אחרי כמה ימים ישבתי עם הגננת לשיחה וניסינו להתחכות אחרי השבועיים האחרונים בניסיון להבין מה עובר על הילד. לשמחתי הגננת שלו טובה בלעשות הקשרים – המוצץ! מסתבר שהם התחילו תהליך של גמילה ממוצצים בגן. בכל בוקר אחרי הארוחה כל הילדים מוסרים את המוצצים עד שנת הצהריים שלהם. ובגלל שלא לי היה מושג אז לא
פוסט אורח | הורים על כדורים
האורחת: הילה בן צבי. בת 36, נשואה ואמא לילד בן ארבע. מושבניקית בעברה, וגרה כיום בעיירה קטנה וחמודה. אוהבת לקרוא ולהיות בטבע, חולמת ללמוד מוזיקה ואמנות. לא עובדת כרגע – נמצאת בתקופה של מילוי מצברים וחיפוש כיוונים חדשים. אחד מהדברים שהכי עוזרים לי בהורות, עם כל האתגרים והשאלות שהיא מביאה, זה החברות בקבוצות הורים. יש לי קבוצה אחת ממשית, אמהות שנפגשתי איתן פעם בשבוע בחופשת הלידה המתמשכת, והפכו לחברות אמיתיות, וכמה קבוצות בפייסבוק. בכולן אני יכולה לספר, לחלוק ולשאול (אם
דברים שרואים משם
יש רגעים שאני מרגישה כאילו המוח שלי עומד להתפוצץ מרוב דברים שאני צריכה לזכור. אינספור פתקים באייפון ועל יד המחשב, רשימות על הלוח ובמאחורה של הראש. לו"ז, לקוחות, חגים, פגישות, עבודה, עבודה, עבודה. אני סוגרת חודשיים עמוסים במיוחד בסטודיו, מרוץ נגד השעון, נותנת את ה-100% שלי ועדיין לא מספיקה הכל. זו הרגשה קצת מתסכלת. בסוף כל יום אני מתיישבת על הספה ומרגישה כאילו אני אחרי ריצה, מתפרקת ונרדמת ועוד יום חדש מתחיל לו. באמת שאין לי מושג איך הזמן רץ
תעשי את זה כבר!
בשבועות האחרונים, כמעט בכל בלוג מקצועי שאני עוקבת אחריו, כולם מדברים על אנשי העולם החדש. מילניאלס. דור ה-Y. אנחנו. ואם הרבה זמן חיפשתי אישור לכל מה שעובר עלי מבחינה מקצועית אז הנה, יש לזה כבר שמות. מאוד הטרידה אותי העובדה שאין לי עבודה קבועה, ותק, תנאים סוציאליים וכל המושגים האלה שספגתי בילדות כיאה לבת של עובד הסתדרות. מה יהיה? איך אסתדר בפנסיה? האם אי פעם אני אוכל לפרוש בכבוד לגמלאות? והאם בגיל 32 אני באמת צריכה לדאוג לכל זה? (התשובה
5 סיבות למה אני לעולם לא אהיה אמא מושלמת
מכירות את הצורך הזה להיראות כאילו הכל אצלנו הולך לפי התוכנית כל הזמן? הבית נקי ומסודר, הרצפה שטופה, הצעצועים במקום ואם מישהו יגיע בהפתעה אנחנו נמצא את עצמנו מתנצלות על כך שחיים בבית שלנו ושבדרך כלל זה ממש לא ככה? מכירות את הצורך הזה שהחיים שלנו יראו כמו לוח השראה בפינטרסט? שכל עבודת יצירה שנתחיל עם הילדים גם נסיים והיא אפילו תיראה טוב? שבסוף היום, 19:30 בדיוק, הילד ירדם ואת תתקתקי מיד את הכל ואז תכיני לעצמך כוס קפה ותשבי לקרוא מגזין לייף סטייל על הספה עם מיליון כריות
אני הולכת לשבור לכם מיתוס – אמהות זה לא כזה מתגמל
טוב, לא ברוב הזמן בכל אופן. אם אי פעם בזמן הקרוב אני אשקול להביא עוד ילד תזכירו לי את הבוקר בו הפרק של מיקי מאוס ב- VOD לא תאם את התמונה שמפרסמת אותו. זה מהבקרים האלה שהוא קם ב-4 בבוקר, הפוך, ולא מפסיק לבכות. לא משנה מה. זה הפסקול הזה מסרטי האימה "איייייייייייייי". ואני מאבדת את זה. אני הולכת לשירותים – הוא בוכה הוא רוצה דייסה – בוכה. אני קמה להכין לו דייסה – בוכה. אני אוכלת – בוכה בובת
רק בישראל / רחלי שלו
אני אתחיל בוידוי. אם יש משהו שאני ממש אוהבת זה נשים יוצרות. ואם יש משהו שאני הכי הכי הכי אוהבת זה נשים ישראליות יוצרות. אני אוהבת לראות את ההתפתחות השקטה והאצילית שמאפיינת, בעיני, אישה יוצרת. אני אוהבת לשמוח איתה על כך הצלחה קטנה וגדולה. אני אוהבת לשאוב מהן השראה, להגיד ככה אני רוצה להיות, לשם אני רוצה להגיע. וכך בדיוק הכרתי את רחלי שלו, האמא והפסים. נתקלתי באיור שלה בפייסבוק וכמעצבת גראפית ישר התחברתי לצד היצירתי שלה, היא מאיירת מופלאה
אלה דברים שאותי משמחים
כבר 3 שנים שאני לא חוגגת יום הולדת. לפני 3 שנים הייתי באמצע ההריון הנוראי שלי וממש לא עניין אותי התאריך או כל דבר אחר, ובשנתיים האחרונות, בגלל שאני ויוני נולדנו בתאריכים די קרובים, הפרש של 12 ימים, אני מוצאת את עצמי מתרגשת מיום ההולדת המתקרב שלו ופחות משלי. לפני שבועיים איתגרה אותנו יונית צוק הבלוגריסטית לכתוב רשימה של דברים קטנים שעושים לנו שמח, זה מיד הזכיר לי שיום ההולדת שלי מתקרב (32!) והתחלתי לעשות רשימה של כל הדברים שמעלים
אני אמא איטית וזה לא רע בכלל
זהו. נגמר. חוזרים לגן. 9 ימים של חופשת פסח עברו ואני לא מאמינה שאני אומרת את זה אבל – לא בא לי. פעם ראשונה שהרשיתי לעצמי לשים את הכל ב-hold ולהיות 100% עם יוני. טיילנו, נחנו, נהננו, צחקנו והיה ממש ממש כייף. בהתחלה חששתי, הייתי בטוחה שאתלוש את השיערות כבר ביום השני, מה כבר יש לעשות עם בן שנתיים ובלי מסגרת כל כך הרבה ימים? ומה עם העבודה? מה עם הלקוחות? איך הם יסתדרו בלעדיי? אז מסתבר שגם ללקוחות שלי יש
הנסיכה הכי גרועה / אנה קמפ ושירלי אוגילוי
אנחנו מכירים כל כך הרבה סיפורי נסיכות ואבירים שתמיד הולכים לפי הנורמה הקבועה – נסיכה חסרת ישע שזקוקה לאביר שיציל אותה, אבל לא כאן. הנסיכה הכי גרועה היא סוג של ספין אוף משעשע לכל הסיפורים האלה. מי-טל הנסיכה הבודדה והמשועממת מחכה כבר מאה שנים לנסיך שיזיז ת'ישבן המלכותי שלו ויושיע אותה, וכשהוא מגיע היא ממהרת לתקתק עניינים – יאללה נשיקה ובוא נעוף מפה, העיקר לצאת כבר מהטירה. בניגוד לתוכניות שלה לחופש ולסוף הטוב שבו היא תזכה, הנסיך השוביניסט כולא אותה
הדרקון שביקש אבירים לנשנש / אלי וולארד ובנג'י דיויס
הדרקון שביקש אבירים לנשנש הוא הכי ספר על "השלום מתחיל בתוכנו". עם שני ילדים, אחד דרקון והשני בן אדם, שנפגשים במקרה בלי דעות קדומות והופכים חברים. דראם הדרקון וג'יימס האביר, שניהם מגיעים משושלת של אויבים שאמורים לחסל אחד את השני, אבל בפגישה הראשונה ג'יימס בטוח שדראם הוא ברווז מוזר, ודראם בטוח שג'יימס הוא סתם ילד והם מעבירים יחד יום שלם שבו ג'יימס מטפל בדראם הפצוע. למחרת דראם בא להודות לג'יימס על הטיפול ולהמשיך במסע שלו למציאת אביר בעל שריון פריך
20 דברים שלא ידעתם עלי
כבר הרבה זמן שאני נתקלת בפוסטים בסגנון הזה ותמיד אמרתי שאני חייבת לעשות אחד כזה. בכלל, אני אוהבת רשימות. התכנון המקורי היה לכתוב 10 דברים שלא ידעתם עלי, אבל לא הצלחתי להפסיק והמשכתי ל-20. ובתור אחת שמאוד קשה לה להעיד על עצמה – זה מאוד הפתיע אותי. אז קבלו: 20 דברים ש(אולי)לא ידעתם עלי כשהייתי קטנה כמעט ואיבדתי את הראייה כתוצאה מחיידק בעיינים שחטפתי בכינרת כשעשינו שם קאמפינג. אמא שלי לא חזרה לשם לעולם מהטראומה. יש לי 5 קעקועים. בנתיים.
