טיפים להחלמה מניתוח קיסרי
עברתי ניתוח קיסרי ושרדתי כדי לספר. ואם אני חושבת על זה אז אפילו נהנתי (בצורה מעוותת ומוזרה שכזו). הנה כמה טיפים שיעזרו לך לעבור את הקיסרי יותר בקלות.
עברתי ניתוח קיסרי ושרדתי כדי לספר. ואם אני חושבת על זה אז אפילו נהנתי (בצורה מעוותת ומוזרה שכזו). הנה כמה טיפים שיעזרו לך לעבור את הקיסרי יותר בקלות.
האם יש מניע חבוי בצורה לא אלגנטית בעליל מאחורי הפוסט הזה? אולי. האם אני הולכת לשלוח אותו למשפחה הקרובה בקטע של "אני רק מניחה את זה פה ותבינו מזה מה שתבינו"? לא מכחישה ולא מאשרת. ובמילים אחרות – מארז עוגות/פירות/שוקולדים זה ממש נחמד אבל החודשים האחרונים לימדו אותי שצריך לעשות מהלימונים לימונדה ומסוכרת ההריון שלי – מוחיטו.
אני יודעת שאנחנו רק באמצע נובמבר, אבל מבחינתי אני ממש מוכנה לסיים עם השנה הזאת. כן, אני יודעת, קורונה וזה, אני לא מקורית. כולם רוצים לסיים עם השנה הזו כבר. זו שנה מתישה, מתסכלת, קשוחה מאוד. 2020 – לגמרי מיציתי אותך.
הבחירה להיכנס להריון היפראמזיס שני היא בעצם לבחור בלגרום לעצמך לחלות לתקופה די ארוכה. אז למה בכל זאת החלטתי לעשות את זה לעצמי? כי החלטתי שזה עכשיו או לעולם לא, כי הגיל כבר מתחיל להיות גורם משפיע, כי יוני אמר שמשעמם לו לבד, כי רציתי עוד ילד.
חשבתי להתחיל את הפוסט הזה בקיטורי חופש ולספר על כמה חם, מעייף, קשה ומשעמם זה מהצד שלנו ומשם לתת לכם את ההמלצות שלי לחופש כי המלצות לחופש זה מיד טוב ונחוץ, אבל בתכל'ס יוני בקייטנה עד 16:00 ואני מספיקה הרבה יותר מבכל יום רגיל שבו הוא חוזר הביתה ב-14:00, אז הידד לחופש!
כשילד אחד חובב בישול מגיע למקום מיוחד שאוהב שוקולדים. יצאנו לטיול משפחתי בגליתא – חוות שוקולד קסומה וטעימה בקיבוץ דגניה. פעיולות חוויתית קצת שונה לחופש הגדול.
הבעיה הגדולה בהיפראמזיס היא שאת לא יודעת שזה זה. והרופא שלך לא יודע שזה זה ועד שיודעים שזה זה הגוף כבר פצוע והנפש כאובה. לא הכרתי את זה לפני, אבל ידעתי שמשהו לא בסדר.
אני לגמרי מאשימה את הטכנולוגיה המתקדמת, את הפקקים, את הכבישים במרכז הארץ בשעות הבוקר, את העומס בעבודה והעומס בראש. את כולם אני מאשימה בכך שאם
יום המשפחה ויום האהבה נפלו בכזו סמיכות מושלמת ונוחה להפליא וסיפקו לי תירוץ מושלם לחפור בתוך הספריה שלנו, ועוד קצת בחנויות הספרים ולחפש את הספרים
האורחת: נועה קליין פרחי. בת 31, נשואה לרועי ואמא לאביב(5), אופיר (3) ואסף (1). גרה בהוד השרון ומנהלת גן פרטי. בין היתר היא אחת מחברותי
זה התחיל רגע לפני החופש הגדול, כולם אמרו שהוא "מוכן" וחבל ותתחילי והחופש הגדול, כשהוא איתך בבית זה הזמן המתאים ביותר. ואני הקשבתי. רק שבדיוק נסענו לאילת אז אחרי, טוב? אוי ועכשיו זה סופשבוע…אז נתחיל בראשון? בקיצור, שבועיים לפני החזרה לגן התחלנו בגמילה.
יש לי בעיה עם ספרות מקומית, היא כאילו לא מצליחה לחדור אלי. בזמן שאני מחפשת קצת אסקפיזם, מציאות מדומה להתנחל בה באמצעות הקריאה, זה מרגיש
הרבה לפני שהפכתי לאמא, הייתי דודה במשרה מלאה ל-7(!) אחיינים, ארבעה מהם הייתי רואה על בסיס יום יומי. מאז שיוני נולד התפקיד הזה קצת זז
כשיוני חזר לגן מחופשת פסח משהו עבר עליו. הייתי בטוחה שזו שוב ההסתגלות לגן, אבל עבר שבוע והילד בוכה בהיסטריה בכל בוקר כשאני משאירה אותו
האורחת: הילה בן צבי. בת 36, נשואה ואמא לילד בן ארבע. מושבניקית בעברה, וגרה כיום בעיירה קטנה וחמודה. אוהבת לקרוא ולהיות בטבע, חולמת ללמוד מוזיקה
יש רגעים שאני מרגישה כאילו המוח שלי עומד להתפוצץ מרוב דברים שאני צריכה לזכור. אינספור פתקים באייפון ועל יד המחשב, רשימות על הלוח ובמאחורה של
בשבועות האחרונים, כמעט בכל בלוג מקצועי שאני עוקבת אחריו, כולם מדברים על אנשי העולם החדש. מילניאלס. דור ה-Y. אנחנו. ואם הרבה זמן חיפשתי אישור לכל
כבר הרבה זמן שאני נתקלת בפוסטים בסגנון הזה ותמיד אמרתי שאני חייבת לעשות אחד כזה. בכלל, אני אוהבת רשימות. התכנון המקורי היה לכתוב 10 דברים
אז הנה, עשיתי גם חיבור לפסח ? אבל האמת היא שזה בדיוק מה שזה. שיחרור. חופש.קוראים לי חן ואני גיליתי שגם את האמהות המושלמות ביותר,
מה היית אומרת לעצמך הצעירה? אילו טעויות היית חוסכת לה? ואילו היית מתעקשת שהיא תחווה? עם מה היית מציידת אותה לדרך? מה היית מעצימה בה? מה
כשעליתי עם הבלוג הזה הבטחתי לעצמי שאני אכתוב פה לפחות פעם בשבוע, וזה משהו שיושב לי בראש כל הזמן. הכמה שבועות האחרונים היו ממש בסדר