כשאמרו לכם שבשנה הראשונה בגן הם תמיד חולים לא הקצינו את זה – הם באמת ת-מ-י-ד חולים!
הכנסנו את יוני למעון בגיל חצי שנה, בערך שבוע אחרי זה הוא התחיל להיות חולה. חום, נזלת, שיעול, דלקות עיניים, שילשולים… כל תסמיני ה'זה ויראלי' ה-הו כה מעצבן. אגב, יש לזה סיבה הגיונית, בגיל חצי שנה הגוף של התינוק כבר לא מקבל את הנוגדנים של האמא, אבל את זה אני יודעת רק עכשיו בדיעבד.
האבסורד בכל המצב הזה הוא שמצד אחד חופשת הלידה שלך היא 3 חודשים, אבל מצד שני עד גיל שנה את לא באמת יכולה לתת לתינוק תרופות שיקלו עליו אז לא כל כך הבנתי את הקונספט הזה.
אחרי כמה ביקורים במיון התברר שליוני יש ברונכיט כרונית, בגדול זה אומר שכל נזלת או התקררות קטנה אצלו מיד מתפתחת לחום גבוה והרבה דרמה שמצריכים אנטיביוטיקה, ואז מתחילים להטיח בך ביקורות, אז הנה לפניכם טעימה מן ה״פנינים״ שהוטחו בי ביומיים האחרונים:
לא פלא שהוא חולה, תראי איך את מלבישה אותו//אם היית מניקה הוא לא היה חולה//תראי איך הוא משתעל, צאי מהשאננות שלך וקחי אותו לרופא//נו, זה היה לך כל כך דחוף לשים אותו בגן? היית מחכה עוד קצת.
שיפוטיות היא דבר נהדר, בעיקר כשהיא מגיעה מאנשים שלא באמת מכירים אותי. אז אם יש עוד מישהו שרוצה לסובב עוד קצת את הסכין ולהגיד לי איזו אמא נוראה אני-לכו על זה, אני אמשיך לעשות כאילו לא אכפת לי בזמן שאתם ״בתמימות ומכוונה טובה, ותסלחי לי שאני אומרת אבל…״ שוברים אותי??
