שיקרתי ליוני. טוב לא ממש שיקרתי… יותר נכון הצגתי בפניו מציאות אלטרנטיבית. ואם הזיכרון שלי לא מטעה אותי – זה בכלל היה הרעיון של שמעון 🙂

בשבועות האחרונים אנחנו עובדים על חיזוקים חיוביים להתנהגות של יוני, משהו בסגנון של להתמקד בטוב ולא ברע, כי ההתנהגות שלו באופן כללי הפכה להיות…לא משהו. ממש ממש לא משהו (כותבת בזמן שמתעופפת לעברי נעל מידה 23).
כל התנהגות טובה שלו מזכה אותו במדבקה, ואם ביום אחד הוא מצליח להשיג 5 מדבקות הוא מקבל הפתעה קטנה. בינתיים לא הולך לנו משהו ושקית ההפתעות עדיין מלאה ברובה אבל משתדלים לשמור על אופטימיות.

אבל ערב אחד זה כן קרה, יוני השיג 5 מדבקות וההתרגשות (שלי בעיקר) הייתה בשיאה. נתתי לו לבחור הפתעה מהשקית, הוא בחר בביצת דינוזאור שצריך להשרות במים ל-12 שעות ואז אמור לבקוע משם דינוזאור שאמור להתנפח ולגדול. אמור.

אז לקחנו קערה והכנסנו את הביתה וחיכינו וחיכינו והלכנו לישון וקמנו בבוקר ו…זה לא לגמרי היה דינוזאור. יותר סוג של רכיכה מעוותת. אז אמרתי ליוני שהדינוזאור צריך עוד קצת זמן להתפתח ובטח עד שהוא יחזור מהגן כבר יהיה לו כאן דינוזאור גדול ומגניב.

זה לא קרה.

ואז שמעון העלה את הרעיון לקחת את אחת מבובות הדינוזאורים של יוני ולהחליף אותו ב"דבר" הזה שבקע מהביצה.
אבל רגע – הילד לא ישים לב? בכל זאת, זה המשחק שלו…? אז לא, והנה עוד שיעור שלמדנו על הדרך – אם הילד לא שם לב כשמביאים לו את אותו משחק פעמיים כנראה שיש לו הרבה יותר מידי משחקים.

אז החלפנו את ה"דבר" באחד הדינוזאורים וחיכינו.
כשיוני הגיע מהגן הוא מיד רץ לבדוק מה קורה עם הדינוזאור שלו ולגמרי קנה את השקר הקטן שלנו.

ולמה אני מספרת את כל הסיפור הזה? כי בהתחלה הרגשתי ממש לא בסדר. זו תחושת האשמה האימהית הזו שכל פעם מרימה את הראש שלה מחדש, גם אם כבר הייתי בטוחה שעברתי איזו דרך ולמדתי דבר או שניים, וגם אם מדובר בשטות כמו לשקר לילד לגבי הדינוזאור שלו כדי למנוע ממנו את האכזבה.
מעבר לתחושת האשמה הייתי חייבת גם בשביל עצמי את ההפוגה הזאת מעוד ערב של עצבים ומריבות מצד יוני, כולנו מיצינו את העניין הזה.

אז החלטתי שאני לא שופטת את עצמי יותר בעניין הזה, אני הרי כבר יודעת שאני לא אמא מושלמת. אני יודעת שצריך לעגל פינות, גם לו וגם לנו.
החלטתי לטפח את השקרים הלבנים שלי, גם אני גדלתי איתם ויצאתי בסך הכל בסדר.
יוני כבר לגמרי שכח את הדינוזאור הזה ועבר הלאה, ואני נשארתי לכתוב על זה פוסט 🙂

עוד שקרים לבנים שאני מספרת ליוני

• הסרט הזה מקולקל – על תכנית טלוויזיה שהוא אוהב ואני ממש לא
• אין לי סוללה – ברוב הפעמים שהוא רוצה את הטלפון שלי
• בטח היום יהיה לכם חוג בגן, כדאי לך ללכת
• סופי (הגננת) אמרה ש…
• אין לי מושג לאן נעלמה הבובה הזו שמתחילה לשיר בכל פעם שרק זזים בבית
• האייפד עייף

אגב, מסקר שערכתי ברחבי האינסטגרם השקר הלבן הכי פופלרי, מאז ועד היום, הוא "הרקוב של הבננה זה דבש".
אז באילו שקרים לבנים אתם מתהדרים?