כי ביקשו ממני. וגם כי קצת רציתי.

הסיפור שלי עם בלוגים לא היה מתוכנן, ואני מתארת לעצמי שאם ההריון של יוני היה רגיל ונסבל אז גם קרוב לוודאי שהייתי ממשיכה לקטר בפייסבוק ולא פה. אבל זה לא קרה.

אני תמיד מגדירה את עצמי כאחת שחיה ברשת, אני זמינה כמעט תמיד, בכל פלטפורמה, ואני נהנית מהווירטואליות הזו. שם (כאן?) אני יכולה להחליט מי אני רוצה להיות ואיך אני רוצה שיראו את זה, אני יכולה לשים על החיים את המסכות והפילטרים המחמיאים ביותר ולתייג אותם איך שבא לי. או לפחות יכולתי.

זה השתנה ברגע שלא הצלחתי להרים את עצמי מהספה וכולם חשבו שאני מתפנקת. זה אחד מהרגעים האלה שאת מבינה שהווירטואליות הזו היא גם הרבה זיוף, ושהריון לידה וילדים לרוב לא יגיעו עם וילון לבן ופוטוגני מתנפנף לו ברקע.

וזה המשיך להשתנות כשלא ממש הבנתי מה אני אמורה לעשות עם התינוק הזה עכשיו כשאני עייפה וכל מה שבא לי לעשות זה לבכות. ולישון. לא בא לי יותר לשחות עם הזרם. אז התחלתי להקיא את זה החוצה. תרתי משמע.

זה התחיל כפתקים באייפון, כתבתי את כל המחשבות והבילבולים והתחושות שלי שם. זה עבר לפוסטים בפייסבוק ואז לאינסטגרם.

היה לי קשה ולא הסתרתי את זה. בלי פילטרים. איזה מוזרה 🙂