מי שמכיר את סיון בהחלט ידע להגיד שהתלתלים של הם סימן ההיכר הכי בולט אצלה. זה נכון, אבל חוץ ממנו יש גם את האישיות הקופצנית, צבעונית של סיון, שהיא קצת ילדה והרבה אמא. ואני חושבת שמההיכרות שלי איתה הייתה שמה את האימהות שלה כסימן היכר בולט עוד יותר – הדרך שבה סיון בוחרת להעצים את הילדים שלה היא לא מובנת מאליה. סוג של להגיד להם בכל יום מחדש שאין חלום שהם לא יוכלו להגשים.

אפשר לראות את זה בפרופיל האינסטגרם של בנה, נועם חכים (שהוא ילד עם אישיות כובשת בפני עצמו) שם היא אחראית על צילומי האוכל שנועם מכין ועל הדרך עוזרת לו לכבוש פסגות קולינריות שלא מביישות שום שף בוגר.

כשבתה, מיקה, הייתה בת 4 היא חזרה מהגן וביקשה שיער חלק סיון ניסתה למצוא לה גיבורות מתולתלות בספרות. כשהיא לא מצאה אחת כזו היא התיישבה לכתוב לה ספר משלה, וכך נולד הספר "התלתלים של לי".

בתור ילדה מתולתלת ברור שמייד התחברתי לרצון של מיקה, וגם היום כשאידיאל היופי שאנחנו רואים בדמויות שמציגים לילדים שלנו הוא מאוד חד מימדי, יש צורך מהותי בהצגה כנה של המציאות.

גיבורת הספר היא לי, והחברים בגן צוחקים לה על התלתלים. היא מגיעה בוכה אל אמא שלה וזו מספרת לה על המעלות הטובות שיש לתלתלים. מכאן לי מתחילה למצוא מעלות משלה. 

סופו של הסיפור הוא כמובן טוב, ליש שמחה ומרוצה עם התלתלים שלה, והמסקנה המתבקשת היא לקבל ולאהוב את עצמי כמו שאני. וזו תזכורת טובה וחשובה גם לנו, המבוגרים.