שמעתם/קראתם אותי מתלוננת לא מעט, אתם עוד תמשיכו לשמוע/לקרוא אותי מתלוננת הרבה. עוד שניה אני 3 שבועות לתוך האמהות, עבר מהר וכל כך לאט, ימים שמתחברים ללילות, חוסר התמצאות בסגנון "איזה יום היום". אחרי הריון ארוך שהרגיש כמו סיוט והיה הכי רחוק מ״שיא הנשיות״ שכולן מתארות כתקופה הזו. זה קשה. ולא, אין כאן סיפוק אדיר, יש בעיקר איבוד של עצמי הקודמת.
אני עכשיו חיה באוטומט ומנסה לפענח מה אני עושה עם הדבר הקטן הזה שלא מפסיק לבכות כי יש לו גזים וכאבי בטן וזה מתסכל ומפחיד ומתיש ומפחיד ומפחיד ומפחיד. עדיין לא מאוהבת עד מעל לראש, בעיקר עייפה, בוכה, ומאוד כואבת (תפרים, קרעים, דלקות, בצקות…מה לא..). אני מחכה למצוא שוב את עצמי ובעיקר לקבל ממנו את הפידבקים שיעזרו לי להפנים עוד יותר שכל מה שהוא צריך זה אותי.
-בתמונה: יהונתן אחרי 6 שעות של בכי היסטרי על שלא הצליח להירדם אצל סבתא ודודה ודודה ודודה שניסו להושיע אותי ולתת לי כמה דקות לישון (ניסיון שלא צלח כמובן). ניצחון?
#הייתי_צריכה_לפרוק
