אני לגמרי מאשימה את הטכנולוגיה המתקדמת, את הפקקים, את הכבישים במרכז הארץ בשעות הבוקר, את העומס בעבודה והעומס בראש. את כולם אני מאשימה בכך שאם וויז אומר לי שהיעד שלי נמצא במרחק שעה נסיעה אני אניח שהוא נמצא קרוב לבית.
אני אסביר.
הוזמנתי להתארח בסדנת הבישול של ויקי גורשטיין, היא אמרה טעמים לטיניים ואני אמרתי כן. היא אמרה ציפורי, ואני, שגם את העיר שבה אני גרה בקושי מכירה, אמרתי סבבה.
בבוקר אני שמה את יוני בגן, מדברת עם אמא שלי בדרך חזרה ומספרת לה על הלו"ז היומי שלי, כמו בכל בוקר. "ציפורי, כן זה ליד נתב"ג אני חושבת" אמא שלי אומרת ובראש שלי זה מסתדר מאוד עם מה שוויז אמר. אוספת את התיק ויוצאת לאסוף את מאיה, השותפה לדרך.
"את לא פוחדת לנסוע לכאלה מרחקים?"
בגדול, אני שונאת לנהוג. בעיקר בתוך העיר. בעיקר למקומות שאני לא יודעת איפה נמצא בהם החניון הכי קרוב והכי פנוי.
אבל וויז אמר שעה ואמא אמרה על יד נתב"ג = לא תל אביב = יש חניה. נסעתי.
אספתי את מאיה והיא מוודאת איתי "את לא פוחדת לנסוע לכאלה מרחקים?" זה לא כזה רחוק, כולה שעה נסיעה.
נוסעות ונוסעות ובדרך אני מזהה איזה מחלף שאנחנו בדרך כלל עוברים בדרך להורים של שמעון (אל תשאלו אותי איזה) ובראש שלי אני אומרת לעצמי "אוקיי, קצת יותר צפון מהמרכז". עדיין סבבה.
לטבריה ימינה
והנופים מתחלפים, והנה פרות ועוד המון ירוק ו"מאיה, תגידי, איפה אנחנו?"
והוויז אומר לי "בפניה הבאה צאי ימינה" והשלט אומר לי "טבריה ימינה" ואז אני מבינה שיכול להיות שטעיתי.
רבע שעה מאוחר יותר הגענו לציפורי, מושב בצפון הארץ! צפון!!! as in טבריה! צפון אמיתי כזה. עם הרים ועצים וירוק. המון ירוק.
אני חייבת לספר על זה לשמעון.
אם תשאלו אותי אז הראשונים לעמוד לדין הם הפקקים במרכז הארץ בשעות הבוקר. אם לוקח לי שעה וחצי להגיע מפתח תקווה לבני ברק אז טבעי והגיוני שאני לא אתרגש משעה נסיעה. שמה טל ואביעד ולמי אכפת מעוד פקק של בוקר. קל.
השניה שאני מאשימה היא הטכנולוגיה שלמדתי להיות כל כך תלויה בה. אם יש לי וויז וסוללה מלאה (או לפחות מטען) אני יכולה להגיע לכל מקום, נכון?
ואני חייבת להיות כנה ולהאשים גם אותי, כי לא באמת בדקתי, ולא באמת הקשבתי. הראש עמוס בלזכור את כל מה שיש לי לעשות בעבודה וחייב לקרות עוד היום, לא מצליחה להכניס עוד פיסת אינפורמציה מעבר. אז חוזרת רגע ומזכה את הטכנולוגיה מכל אשמה כי בטלפון יש לי גם יומן ופתקים ובהם גם שמורים לי כל החיים. בערך.
בסופו של דבר אני דיי מרוצה מהחוויה הקטנה והשטותית הזו שלי, ועוד לא התחלתי לדבר על האוכל.
ברגע קטן של חוסר תשומת לב סידרתי לעצמי חצי יום חופש עם טיול של ממש, חברה טובה, פיטפוטי בלוגים – בול כמו שאני אוהבת. מסתבר 🙂
ומה היה לנו בסדנה?
ויקי קיבלה את פנינו עם אלפחורס, לחמניות גבינה ותה קינמון מדהים (ואני לא אוהבת תה בכלל! היום הזה לא מפסיק להפתיע).
משם עברנו להכין פאי לימון מפתיע במיוחד , הקינוח האהוב עלי, שיהיה לאחר כך, עם מתכון שאני לגמרי הולכת להפוך לקבוע שלי.
שמענו חוויות על הרי-לוקיישן של ויקי בצ'ילה והמשכנו להכין כל מיני מאכלים עם שמות שמתגלגלים על הלשון כמו קאוסה לימנה ולומו סלטדו. הכנו סלט קינואה וסלט עם רוטב אבוקדו נפלא וכמובן – אמפנדס. איך אפשר בלי אמפנדס?!
היה נעים. היה טעים.
ומה השורה התחתונה בכל הסיפור?
ציפורי זה ממש קרוב, כולה שעה נסיעה 😉
4 מחשבות על “אתם לא מבינים איפה הייתי אתמול! או למה אסור לי לסמוך על חוש הכיוון שלי”
"לא תל אביב, יש חנייה" לגמרי קונה גם אותי. חוץ מזה, פאי לימון זה החיים
תל אביב זה עניין בפני עצמו, וגם שם יש לי אפס כישורי התמצאות
אין כמו נסיעה ארוכה עם חברה טובה (אומרת זאת שעומדת לנהוג לאילת עוד יומיים)…
בתכלס' אם לוקחים לנו את הווייז, אכלנו אותה! העיקר שנהנתן, אכלתן טוב, צחקתן, ויצא פוסט מצחיק עבורנו.
תכלס, היה נהדר. וכל הכבוד לך על אילת!