בשבוע האחרון גיליתי שאני אמא לביאה! למה? כי לא ויתרתי (אז מה אם נשברתי בדרך ובכיתי כמו אמא היסטרית, מותר לי).
רשמתי את יוני לגן החדש והסופר מומלץ שלו מיד כשנפתחה ההרשמה כדי שחלילה לא נצטרך להתפשר על מקום אחר. הגן עם הדשא הסינטטי, הג'ימבורי המפנק, חצר המשחקים החדשה, הארוחות המגוונות והכי חשוב – הגן בלי ועד ההורים. החופש הגדול הראשון שלנו עבר (תודה לאל!) והנה בא לו ה-1 בספטמבר. יש!
אז זהו, שלא. אנחנו מגיעים לגן החדש ומגלים להפתעתנו ששובצנו בכיתה לא מתאימה. טעות. קורה. לא נורא. לא כועסת. ומה תצפו מהאדם הסביר וההגיוני לעשות? לקחת אחריות על הטעות? Hell No!
יוני כבר די עצמאי (טפו חמסה), אוכל לבד (טפו טפו טפו), הולך, מפטפט (בדרכו שלו) – פעוט כמו שמכנים אותם, והוא שובץ בכיתה של תינוקות זוחלים שעדיין לא יודעים לשבת על כיסא… אז נשאלת השאלה – מה עדיף להיות – ראש לשועלים או זנב לאריות?
"תשאירי אותו בכיתה, בנתיים, אולי מישהו מהכיתה האחרת יעזוב ואז נוכל להכניס אותו" "חכי עד נובמבר מישהי צריכה לעבור דירה" חכי. חכי. חכי.
התייאשתי. נשברתי. התייחסו לילד שלי כמו אל עוד מספר.
אין דבר שמטריף אותי יותר משאומרים לי "יהיה בסדר", הרי זה ברור שאתם מנסים להשתיק אותי ולא למצוא את הפתרון הראוי, אז לפחות תיהיו אמיתיים.
מאחר ואף אחד לא לקח אחריות על הטעות התחלנו במסע לחיפוש גן חדש. ב-1 בספטמבר. כשהכל כבר מפוצץ. שאלוהים יעזור לי!
והוא עזר, ומצאנו. מתחילים את השנה. יש!
אז מה שרציתי להגיד בכל זה כמו תמיד – לא לתכנן תוכניות! תוכניות וילדים זה לא הולך ביחד!!!
עכשיו גם אנחנו יכולים להתפנות לדבר החשוב באמת – ההסתגלות הסיוטית לגן. פאן.