בשבועות האחרונים, כמעט בכל בלוג מקצועי שאני עוקבת אחריו, כולם מדברים על אנשי העולם החדש. מילניאלס. דור ה-Y. אנחנו.
ואם הרבה זמן חיפשתי אישור לכל מה שעובר עלי מבחינה מקצועית אז הנה, יש לזה כבר שמות.

מאוד הטרידה אותי העובדה שאין לי עבודה קבועה, ותק, תנאים סוציאליים וכל המושגים האלה שספגתי בילדות כיאה לבת של עובד הסתדרות. מה יהיה? איך אסתדר בפנסיה? האם אי פעם אני אוכל לפרוש בכבוד לגמלאות? והאם בגיל 32 אני באמת צריכה לדאוג לכל זה? (התשובה היא, אגב, כן)

בכנות, חשבתי שזו רק אני שלא מספיק טוב לה כשכירה. הייתי בטוחה שיש לי דרישות מוגזמות כשאני מחפשת גם להנות מהעבודה שאני עושה, גם לקבל שכר גבוה וגם להרגיש שאני עושה משהו עם משמעות. רציתי יותר. איזה מפונקת אה? איפה אני חושבת שאני חיה? אז הפכתי לעצמאית.

בחמש השנים שאני בעלת עסק למדתי הרבה יותר מבכל מקום עבודה אחר, אז האם עכשיו אני יכולה להגיד שמצאתי את מה שאני מחפשת? לא. ולמען האמת, אני ממש שמחה שהתשובה שלי שלילית.
היום אני יודעת שהתשובה השלילית הזו היא שדוחפת אותי כל הזמן ללמוד דברים חדשים, לנסות כיוונים חדשים ולהתפתח כל הזמן.

אחרי שילדתי את יוני והתנפצה לי בועת "הילד לא ישנה את החיים שלי, הוא יצטרף אליהם" הבנתי ששוב חסר לי משהו, לא ידעתי מה. זו הייתה תקופה קשוחה, לא יכולתי לעבוד כמו שצריך, הרגשתי שוב שאני עושה רק מה שצריך ולא מעבר. לא היה לי זמן לתת יותר.

תעשי את זה כבר

אז התחלתי לכתוב

זה התחיל בפוסטים באינסטגרם ועבר לפייסבוק, אבל רוב הכתיבה האמתית נעשתה בפתקים באייפון, ביני לבין עצמי. בין החלפת חיתול לבקבוק, בתור של טיפת חלב, בטווחים הקצרים האלה שהתאפשר לי.
קראתי לטקסטים האלה "המדריך (האמיתי) להורה המתחיל" ומצאתי שברגע שאני מוציאה אותם מהראש שלי ל"דף" אני מרגישה הרבה יותר טוב, כאילו הצלחתי לדבר עם מישהו, לשתף. הבנתי כמה זה חסר לי, כמה אני לא יודעת ושוב חשבתי שאני לבד עם ההרגשה הזו.
בשורות הקצרות ששחררתי לרשתות החברתיות קיבלתי תגובות מחבקות, אוהבות ובעיקר המון הזדהות, הרגשתי שאולי למדריך הקטן שלי יש מקום ושאולי באמת יש בו צורך, אבל לא ידעתי מה לעשות עם זה.
אני עובדת עם הוצאות ספרים, אני מכירה את הקושי והמחיר של להוציא ספר לאור, לא זה מה שרציתי למדריך הקטן שלי, ועדיין קולות (ממש קולות, של אנשים, לא התחלתי להזות) המשיכו להגיד לי "את חייבת לעשות עם זה משהו".

ואז פתחתי בלוג

זה היה די פשוט, יש לי את הניסיון הטכני לשמחתי, עיצבתי ובניתי לי אתר קטן, נתתי לו שם 'למה לא סיפרתם לי?!', רכשתי דומיין, לקחתי את רוב הטקסטים שלי, אלה שבאמת האמנתי בהם והרגשתי שהם עדיין רלוונטיים לי, שאני עדיין מרגישה את מה שהרגשתי כשכתבתי אותם והעלתי לבלוג. ואז קיבלתי רגליים קרות.

אני לא יודעת אם זה חוסר אמונה בעצמי, מבוכה או הפחד מ"מה יגידו", אבל לא הצלחתי לשחרר ולפרסם את הבלוג הזה ברשתות החברתיות. משהו עצר אותי.
משכתי כך מעל לשנה, המשכתי לכתוב שם בזמן הזה כמובן, למדתי עוד על העולם הבלוגים, עשיתי עבודה אבל זה הרגיש לי כאילו אני עובדת לחינם ובלי מטרה אמיתית. זה כל כך תסכל אותי, הרי הבלוג הזה קם כדי לעזור לעצמי ולאחרים, מה הבעיה שלי?

כשהרגשתי שמבחינה עיצובית הבלוג עונה על הציפיות שלי החלטתי שאני עושה את הצעד הראשון ונרשמתי לאחת הסדנאות של יונית צוק, שם לראשונה חשפתי את הבלוג בפני אנשים. כל כך התרגשתי וקיבלתי עוד אישור. עוד מישהו מאמין בי. משם הכתיבה כבר הפכה להרבה יותר שוטפת. התחלתי לשתף פוסטים בקבוצה של יונית, קיבלתי ביקורות מפרגנות ועדיין החסם הזה של לשחרר את הבלוג החוצה לא עזב אותי.

תעשי את זה כבר
תעשי את זה כבר / ליאור פרנקל

נקודת המפנה

כשהקיר שלי בפייסבוק התחיל להתמלא בפוסטים של האיש והחתול ליאור פרנקל וספרו החדש 'אני רוצה הכל' זה החזיר אותי אחורה ללפני חמש שנים, זה תיאר בדיוק את מה שהרגשתי. התחלתי לקרוא אותו והוא כבר הספיק לפרסם את הספר השני 'תעשו את זה כבר' שמדבר על איך להזיז תהליכים, טכניקות פרקטיות, איך להוציא לאור את הפרויקט שאני חולמת עליו. הבלוג שלי.
הולי פ***** שיט! הבלוג שלי?!
עזבתי את הספר הראשון באמצע (סליחה ליאור) וקראתי את הגרסה לנשים, כן יש גרסה מותאמת לנשים, 'תעשי את זה כבר'.

מספיק מבוגר אחד שיאמין בך

והיו לי לפחות 4 כאלה על הדרך, אבל לא ראיתי אותם. לא שמתי לב. הספר של ליאור פקח לי את העיניים.
יום אחרי שסיימתי לקרוא את הספר, וגיליתי שיישמתי את רוב הטכניקות חוץ מלפרסם אותו, שחררתי את הבלוג שלי לעולם. פתחתי לו עמוד עסקי, שיתפתי עם חברים, שיתפתי אפילו עם המשפחה – משום מה זה הכי הפחיד אותי. הפרויקט שלי הושק רשמית.

אשת העולם החדש

אז אחרי שההתרגשות נרגעה, ואני הוספתי לגמרי בגאווה את הכינוי 'בלוגרית' לטייטל שלי, אני מפנימה את השינוי הזה שעובר עלינו. אני יודעת שאני כבר לא לבד במגמה הזאת. אני יודעת שרוב הדור שלי רוצה יותר, רוצה הכל, ואני מאמינה לגמרי שמגיע לנו.
ברור לי שיזמות זה לא משהו שמתאים לכולם, אבל חשוב לדעת שגם ליזמות יש רמות, יש לה זוויות ראיה, סוגים שונים. לכולנו יש את החלומות האלה על דברים שהיינו רוצים לעשות או להיות, וזה לא חייב להשליך על הקריירה שלנו, זה יכול ללוות אותה.
תקראו ספרים, תלכו לסדנאות, תפתחו את עצמכם, תשקיעו בעצמכם.

אל תוותרו על החלומות שלכם.
ושמעון, יוני, מירב, יונית וליאור – תודה שהאמנתם בי (גם אם לא באמת ידעתם)  ❤

חן יאקה שומרון, למה לא סיפרתם לי?!

היי לך

אם זו הפעם הראשונה שלך כאן – אז היוש! ואיזה כיף שעצרת לקרוא אותי. "למה לא סיפרתם לי" הוא בלוג ההורות שלי, אבל מצד שני הוא  כבר מזמן לא רק בלוג ההורות שלי. תוכלי לקרוא כאן על כל הדברים שמעניינים אותי, מעסיקים אותי, מתסכלים אותי או מצחיקים אותי. 
בקיצור,  טוב שבאת.

ניוזלטר

אם אתן בקטע – אני מעדכנת במייל מידי פעם, כשעולה תוכן חדש. אבל לא יותר מידי.
ain't nobody got time for that

עוד תוכן

מחיר: 50 ש"ח

מחיר : 25 ש"ח

איך להכניס ירוק הביתה - יומן מסע

איך להכניס ירוק הביתה – יומן מסע

הצלחתי לגדל ילד. תראו, הוא כבר בן 5 עוד שניה. אז החלטתי שאין סיבה שאני לא אצליח לגדל צמחים. נמאס לי להיות רוצחת צמחים ואין לי מושג אם אני אצליח אבל נראה לי שזו תחילתה של ידידות מופלאה. או שלא. נראה.

קראי עוד >>
פנטסטלינה, היער הקסום

הורים כותבים

ברשימת הדברים שהרשתות החברתיות הכניסו לחיינו אנחנו נוכל למצוא את העובדה שאנחנו יותר מודעים למה שקורה סביבנו, יותר קל לנו לשתף חוויות, יותר קל לנו לקבל השראה מאחרים ובעקבות כך גם ההנעה לפעולה, שלנו את עצמנו, היא יעילה יותר. אני מניחה שזו אחת הסיבות לכך שתופעת ההורים שכותבים לילדים שלהם ספר הולכת וצוברת תאוצה. וזה ממש מגניב בעיניי.

קראי עוד >>
A Five-Minute Life

A Five-Minute Life \ Emma Scott

אחת הרכישות היותר מוצלחות שהיו לי היא המנוי שעשיתי לקינדל אנלימיטד – זה מנוי חופשי לחלק גדול מאוד מספריית הקינדל של אמזון. תשלום חודשי וקריאה

קראי עוד >>
יומני הטיול של שרון גולן

כמה המלצות לחופש הגדול

חשבתי להתחיל את הפוסט הזה בקיטורי חופש ולספר על כמה חם, מעייף, קשה ומשעמם זה מהצד שלנו ומשם לתת לכם את ההמלצות שלי לחופש כי המלצות לחופש זה מיד טוב ונחוץ, אבל בתכל'ס יוני בקייטנה עד 16:00 ואני מספיקה הרבה יותר מבכל יום רגיל שבו הוא חוזר הביתה ב-14:00, אז הידד לחופש!

קראי עוד >>

רוצה לקבל עידכונים? זה המקום:

6 מחשבות על “תעשי את זה כבר!”

  1. איזה כיף שיצאת לאוויר העולם בדיוק בזמן שהתאים לך. אני אוהבת כשתהליכים קורים ככה.
    בזן אומרים שכדי להשיג כל מטרה צריך אמונה, אומץ והתמדה. במקרה שלך נראה שהאמונה בערך ובתוכן וההתמדה עשו את העבודה, ובסופו של דבר הביאו גם את האומץ. כל הכבוד שלא ויתרת בדרך (לא טריוויאלי בכלל), ותודה על חשיפת מאחורי הקלעים של התהליך. זה בפני עצמו רב ערך לאחרים/ות.

    1. וואו טל, איזו תגובה מרגשת! בסופו של דבר גם אני שלמה מאוד עם הזמן והתהליך שזה לקח.
      תודה רבה על הפירגון, מעריכה זאת מאוד 🙂

  2. ברכות לרגל היציאה הרשמת לדרך ?
    לא היה לי מושג שאת בארון 🙂

    והזכרת לי שאחותי עשתה לי אאוטינג לבלוג.
    למרות שאני בלוגרית מאוד ותיקה (כמעט 12 שנים…), הרגשתי לא מספיק ראויה לכתוב על התפתחות אישית. אז שלחתי פוסטים לכמה יחידות סגולה, שיקראו.
    ויום אחד היא פשוט שיתפה את אחד הפוסטים בפייסבוק והיו תגובות ושיתופים ונרשמות ואהבתי את זה…

    בלוג זה כיף!
    בלוג עם יותר קוראים = יותר כיף 🙂

    1. אין ספק שהידיעה שיש קוראים ושמגיבים לך לטקסטים זה משהו שאי אפשר לתאר. באמת כיף גדול 🙂
      תודה רבה על הברכות ❤

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

גלילה למעלה