זה פוסט שעומד לי על הלשון כבר הרבה זמן אבל חששתי מלפרסם אותו כי זה נושא שנחשב לפרה קדושה באמהות המודרנית.
בתקופה האחרונה נראה שיש מגמה הולכת וגוברת ומבורכת של נירמול הנקה. זה חלק מהמגמה ההולכת וגוברת ומבורכת של נשים שנשבר להן להרגיש קטנות. יש אווירה של שינוי, אנחנו כבר לא מתנצלת, אנחנו כאן. אנחנו שוות. (אנחנו שוות?)
אני בחרתי שלא להניק.
בחרתי בזה עוד לפני שהייתי בהריון. לא התחברתי לרעיון הזה. ילדה נאיבית שעוד חושבת שיש לה זכות על הגוף שלה.
ואז הוא הגיע. ההריון הנוראי. הלידה. התינוק. האחיות בבית החולים שלא שאלו אותי ממש.
מצאתי את עצמי מנסה משהו שלא הרגשתי ששייך לי. זה לא תפס, ולא התעקשתי.
אחרי 9 חודשי הריון כבר רציתי את הגוף שלי חזרה. האמנתי שזו החלטה שאני עושה שמסמלת את העצמאות הקטנה שלי.
רציתי שליטה.
מעולם לא ראיתי בהנקה סטייה או הפרעה, זו זכות בסיסית להאכיל את הילד שלך. אני רוכשת כבוד גדול למי שבוחרת בדרך הזו כי זה לא קל ולא מובן מאליו. מבחינתי היה רק צד אחד נכון למאבק הזה – זכותה של כל אישה להניק איפה שהיא רק תרצה.
ואז הגיעו הריקושטים.
אני לא אתייחס אפילו להערות האישיות שאני קיבלתי על הבחירה שלי, אבל בעידן ה-רק-דעתי-נחשבת שאנחנו חיים בו זה קצת מרגיש שכל אותן נשים שנלחמו על הלגיטימציה להניק איפה ומתי שבא להן שכחו אותנו, אלה שעמדו לצידן. אישה לאישה.
אני יודעת מה הן היתרונות של הנקה, אני יודעת כמה זה חשוב, אני יודעת סימילאק ומטרנה הם לא תחליף לחלב אם ואני יודעת שאני אמא מעולה, ממש כמוכן.
הבחירה שלי שונה משלכן, תקבלו אותה. אתן לא חייבות להסכים איתה, אבל אל תהפכו אותי לשווה פחות מכן.
הבחירה שלי שונה משלכן, תקבלו אותה. אתן לא חייבות להסכים איתה, אבל אל תהפכו אותי לשווה פחות מכן.
״כן, אבל לא התכוונו למי ש(כאן תכניסו תירוץ מתקבל על הדעת שיזכה אתכן בנקודות זכות)״. זה לא באמת משנה מה הסיבה שלי, אני מעריכה את הדאגה, אבל זה לא באמת עניינכן.
אני חושבת שהעתיד הוא אצל הנשים, כבר מאסנו במלחמות אגו גבריות. אני חושבת שחברה נשית יכולה להיות מעצימה ומפרגנת בהרבה יותר אם רק נדע לקבל ולתת מקום לכל אחת. לא משנה מה.
