קולו של ארצ'ר / מיה שרידן

יש לי תמיד קונפליקט כזה בעבודה בין זה שאני צריכה לעצב כריכה לבין זה שאני רוצה לקרוא את הספר. כשאני מקבלת ספר לעיצוב אני מעדיפה שלא לקרוא אותו כדי שאני אוכל להעביר את המסר הכללי שבו, לא להיות מקובעת לסממנים ספציפיים שאני התחברתי אליהם, הרי כל אחד מתחבר למשהו אחר.
בעבודה עם הספרים שא(ה)בות מוציאות לאור זה קונפליקט שלרוב אני והערכים שלי מפסידים בו. ישר קוראת.

אני מתה על רומנים, קלישאות וספרים של טישו וסוף טוב. ו'קולו של ארצ'ר' שכתבה מיה שרידן הוא בדיוק כזה ואפילו יותר.
יש בו מתח, יש בו אהבה, יש בו הומור ויש בו כל כך הרבה רגש. הוא סוחף. הוא פשוט ספר מתוק בצורה הכי טובה של המילה.

"אור רב יותר בוקע מאלה שיש בהם סדקים"

ברי פרסקוט מנסה לפתוח דף חדש בחיים אחרי טראומה קשה שעברה. היא מגיעה לעיירה פליון, עיירה כזו שכל התושבים בה יודעים בדיוק מי את, מה את ומה אכלת לצהריים.
ארצ'ר הייל הוא בחור שתקוע עמוק בתוך העבר הקשה שלו, בודד, לא מדבר עם אף אחד, ואף אחד בעיירה אפילו לא מנסה לתקשר איתו. הוא לא גיבור רומנים טיפוסי, הוא ממש ההפך (חוץ מזה שהוא יפה בצורה קיצונית), הוא שקט, חלש, דחוי. הוא קורבן של הנסיבות וזה אחד הדברים שכובשים בו יותר מהכל.

קולו של ארצ'ר, מיה שרידן

משהו בארצ'ר מושך את ברי מהרגע הראשון בפגישה מקרית בחניון של הסופר, וכמובן שכמו בכל ספר טוב הגורל עושה את שלו והם נפגשים שוב. הם שניהם פגועים, מצולקים מהעבר, שניהם לבד בעולם, שניהם מחפשים את השקט. היא היחידה שמצליחה לדבר איתו בשפתו. הוא מציל אותה, היא מצילה אותו. בדרך הם מתמודדים עם החיים. מושלם.

וארצ'ר? הו ארצ'ר. תשכחו כל מה שידעתן על book boyfriends, ארצ'ר הייל מגדיר את המונח מחדש. הדמות הכי מתוקה, תמימה וכובשת שקראתי.

boys in books are better

תקציר:

כשברי פרסקוט מגיעה לעיירה הישנונית פליון, השוכנת על שפת אגם במדינת מיין, היא מקווה, כנגד כל הסיכויים, למצוא שם את השלווה לה היא נזקקת.
ארצ’ר הייל הוא מתבודד. הוא נוצר בתוכו זכרונות קשים אותם אינו חולק עם איש, חי את חייו כבלתי נראה וכבלתי נשמע.
כבר ביום הראשון של ברי בביתה החדש, נקשרים חייה בחייו של ארצ’ר, ודבר לא יהיה עוד כשהיה.
‘קולו של ארצ’ר’ הוא סיפורה של אישה הכבולה לזיכרון של לילה איום ושל גבר שאהבתו היא המפתח לשחרורה. וסיפורו של גבר דומם החי בכאב מתמיד והאישה שעוזרת לו למצוא את קולו.

הספר זמין לרכישה כאן

חן יאקה שומרון, למה לא סיפרתם לי?!

היי לך

אם זו הפעם הראשונה שלך כאן – אז היוש! ואיזה כיף שעצרת לקרוא אותי. "למה לא סיפרתם לי" הוא בלוג ההורות שלי, אבל מצד שני הוא  כבר מזמן לא רק בלוג ההורות שלי. תוכלי לקרוא כאן על כל הדברים שמעניינים אותי, מעסיקים אותי, מתסכלים אותי או מצחיקים אותי. 
בקיצור,  טוב שבאת.

ניוזלטר

אם אתן בקטע – אני מעדכנת במייל מידי פעם, כשעולה תוכן חדש. אבל לא יותר מידי.
ain't nobody got time for that

עוד תוכן

יערה ציקורל, צילום: מאיה חבקין

אמא כמוני – יערה ציקורל

מכירה את הבתים האלה שאת מסתכלת על תמונות שלהם ואומרת – זה נראה כמו בית של משפחה אמיתית, כייפית ומגניבה? ככה זה מרגיש כשאני נתקלת בפרוייקטים של יערה. וכמו הפרוייקטים שלה ככה גם היא – אמיתית, כייפית, מגניבה. ג'ינג'ית אמיתית שיכולה ליצור לך חדר משלך – וביננו, זה אחד הדברים הכי נחוצים לנו היום.

קראי עוד >>
ברידג'רטון-הדוכס ואני, ג'וליה קווין

ברידג׳רטון – הדוכס ואני

הדו קרב הנצחי בין ספר לסדרה (או סרט) שוב כאן, והפעם אין מנצחים ומפסידים. הנאה מובטחת בשני המקרים, חוויה שונה מכל אחד מהם. או במילים אחרות – הוא סבבה והכל, אבל תקראו קודם את הספר.

קראי עוד >>
צילום: ענבל כבירי

אמא כמוני – ענבל כבירי

טוב, בואי נשים את זה מייד על השולחן – ענבל גרה 10 דקות מברצלונה, מוקפת ירוק, וממרומי קומה 3 בפתח תקווה אני מקנאה בה על כך מאוד מאוד. בנוסף היא צלמת אז את יכולה לנחש איך הנופים עוברים דרך העיניים והידיים שלה. בקיצור, הנה לך עוד אמא שממש שווה להכיר.

קראי עוד >>
איור: רעות בורץ

אמא כמוני – רעות בורץ

אם החיים שלי היו מתורגמים לקומיקס, אין לי ספק שרעות הייתה זו שמאיירת אותם. היא אמא כנה, צינית, מוכשרת, מצחיקה ומרגשת. על הדרך היא תמיד עושה לי חשק להרים את העיפרון (הדיגיטלי) שלי, לחזור למקורות ולהתחיל ליצור. אבל עד שזה יקרה, שאלתי אותה כמה שאלות שסיקרנו אותי במיוחד.

קראי עוד >>

רוצה לקבל עידכונים? זה המקום:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

גלילה למעלה