החופש הגדול עוד לא התחיל אצלנו ובמעט הזמן שנשאר לי אני מנסה להספיק כמה שיותר עבודה, זו טעות כי אני מעמיסה על עצמי הרבה יותר ממה שאני יכולה לשאת ואז נשארת לחוצה ועצבנית וכמובן שמי שסובל מזה הכי הרבה זה יוני שמחפש גם הוא את הזמן שלי.
לפני שבועיים נסענו לתערוכת גן המפלצות במוזיאון ארץ ישראל, היה נחמד, היה מסחרי, היה חם. טיילנו בין המפלצות, צפינו ודיברנו על כל אחת, להפתעתי יוני, שבדרך כלל מפחד מבובות גדולות, לא פחד בכלל.
בין כל המפלצות הייתה מפלצת אחת עצבנית – "שנאני", היא מפלצת כועסת ששונאת הכל ועליה יוני התעכב קצת יותר מכל השאר ואז אמר "אמא, גם את לפעמים נראית ככה כועסת".
על פניו מצחיק, אבל עמוק בלב – אאוץ'! הייתי בהלם מההשוואה, ממש בהלם – ככה הוא רואה אותי? ככה אני מתנהגת?
התנצלתי בפני יוני ואמרתי לעצמי להתחיל לשים לב להתנהגות שלי. ועבר שבוע.
בסוף השבוע האחרון יוני התחיל לראשונה עם התקפי טנטרום של השתטחויות על הרצפה – זה מעולם לא קרה לפני כן, אני לא יודעת גם לשים את האצבע על מה היה שונה עכשיו אבל זה היה השיא של התקופה האחרונה שבו הוא צועק המון, זורק משחקים,לא משתף ומכה את בני הדודים שלו, ואת הקטנה ממנו בעיקר.
לא ייחסתי לזה חשיבות בהתחלה, הייתי בטוחה שזה מקנאה טבעית, בת דודה קטנה במשפחה שתופסת לו מבחינתו את המקום, לגיטימי. אנחנו יושבים ומדברים על ההתנהגות שלו המון, הוא אפילו שולח את עצמו לעונש בחדר כשהוא יודע שהוא מגזים – מה שאומר שעונשים אצלנו ממש לא משפיעים עליו. אז אנחנו בלופ שכזה – ילד מתוסכל > אמא מתוסכלת > ילד מתוסכל > אמא מתוסכלת.
ההתקפים של סוף השבוע האחרון השאירו אותי בשבת בערב מותשת יותר מדרך כלל. כל סוף השבוע צעקתי ואיימתי והענשתי ועשיתי המון דברים לא אפקטיבים בעליל – הוא בכה כל היום ואני בכיתי כל הלילה, חלמתי שאני צועקת עליו, חלמתי שאני מפחידה, שאני מפלצת.
אז אני חוזרת רגע לצורת מחשבה ריאלית כי אני יודעת שאני לא אמא-מפלצת, ומה עכשיו? האם ההתנהגות הזו שלי מפריעה לי? כן.
האם ההתנהגות של יוני מפריעה לי? כן. האם יש לי את הכלים לפתור אותה? לא.
אז כנראה שאני צריכה עזרה.
אז יש לכן טיפים בשבילי? גם לכן הילדים קראו בשמות?
ספרו לי ותזכו בחיבוק וירטואלי מנחם 🙂
אוי זה פשוט אחד לאחד מה שעובר עליי בימים אלה… אני גם נעה בין תחושות שאני הופכת לאמא רעה
( או גרוע מזה; הופכת לאמא שלי!!!) לבין קריאה והתייעצות על הנושא בנסיון להתמודד עם המצב הזה… אין מה לומר הילדה מאתגרת לי את השפיות ברמות שלא הכרתי… שיהיה לנו המון בהצלחה בשנתים הקרובות!
מה את קוראת? עםמי את מתייעצת? תמליצי לי בבקשה.
ובהחלט – המון בהצלחה. לא לשכוח לנשום:)
קודם כל – חיבוק של הזדהות. ילדים או אולי הורות לילדים – שמה מולך את המראה הכי חריפה, מדויקת, אכזרית לעיתים אבל לפעמים גם מרגשת ועמוקה שיש. יש לי שלוש הצעות בשבילך: הראשונה, תהיי סלחנית לעצמך. תהיי רכה לעצמך. אז צעקת. אז אין לך סבלנות. את לא אמורה להיות מושלמת או קדושה או מרי פופינס. העצה השניה היא סדרת הדיסקים עם הרצאות של ד"ר אנאבלה שקד, "המדריך המעשי להורה העסוק", מעולה לשמיעה באוטו, מרתק, מצחיק וגם עוזר – למי שמתחבר לשיטת אדלר. אם את מרגישה שמה שאת עושה לא אפקטיבי – זה הזמן לעשות משהו אחר ויש שם הרבה הצעות. הצעה שלישית – הספר איך לדבר כך שהילדים יקשיבו ולהקשיב כך שהילדים ידברו. זה ספר מעולה עם גישה מצוינת בעיני והמון דוגמאות. התרגום שלו לא משהו אבל כדאי להתעלות מעל ופשוט להקשיב לרעיונות ולהצעות.
את פרקטית!!! נהדרת!
ואת גם השניה שממליצה לי על ההרצאות של דר' אנאבלה שקד -בהחלט אלך לבדוק את זה!
תודה 🙂
מאוד מזדהה. תקופות ארוכות שהרגשתי אמא לא טובה או רעה. מה שעזר לי להיות בחמלה לעצמי ולבנים שלי זה ראשית לקרוא את הבלוג של ענת גלאון, במקרה זה מצרפת לך מאמר שלה בדיוק על זה – http://www.homefocusing.com/148815021488-15131493148814901514.html
מאוד מזדהה. תקופות ארוכות שהרגשתי אמא לא טובה או רעה. מה שעזר לי להיות בחמלה לעצמי ולבנים שלי זה ראשית לקרוא את הבלוג של ענת גלאון, במקרה זה מצרפת לך מאמר שלה בדיוק על זה – http://www.homefocusing.com/148815021488-15131493148814901514.html
תודה רבה רונית!
ממליצה לך ממש על הבלוג Messy Motherhood – messymotherhood.com
אמנדה מהממת ויש לה מלא חומר ואפילו קורס איך לא לצעוק על הילדים.
בהצלחה! שולחת לך חבילות של חמלה. תשתמשי!