כשילד בן שנתיים שם לך מראה בפנים

החופש הגדול עוד לא התחיל אצלנו ובמעט הזמן שנשאר לי אני מנסה להספיק כמה שיותר עבודה, זו טעות כי אני מעמיסה על עצמי הרבה יותר ממה שאני יכולה לשאת ואז נשארת לחוצה ועצבנית וכמובן שמי שסובל מזה הכי הרבה זה יוני שמחפש גם הוא את הזמן שלי.

לפני שבועיים נסענו לתערוכת גן המפלצות במוזיאון ארץ ישראל, היה נחמד, היה מסחרי, היה חם. טיילנו בין המפלצות, צפינו ודיברנו על כל אחת, להפתעתי יוני, שבדרך כלל מפחד מבובות גדולות, לא פחד בכלל.
בין כל המפלצות הייתה מפלצת אחת עצבנית – "שנאני", היא מפלצת כועסת ששונאת הכל ועליה יוני התעכב קצת יותר מכל השאר ואז אמר "אמא, גם את לפעמים נראית ככה כועסת".

על פניו מצחיק, אבל עמוק בלב – אאוץ'! הייתי בהלם מההשוואה, ממש בהלם – ככה הוא רואה אותי? ככה אני מתנהגת?
התנצלתי בפני יוני ואמרתי לעצמי להתחיל לשים לב להתנהגות שלי. ועבר שבוע.

בסוף השבוע האחרון יוני התחיל לראשונה עם התקפי טנטרום של השתטחויות על הרצפה – זה מעולם לא קרה לפני כן, אני לא יודעת גם לשים את האצבע על מה היה שונה עכשיו אבל זה היה השיא של התקופה האחרונה שבו הוא צועק המון, זורק משחקים,לא משתף ומכה את בני הדודים שלו, ואת הקטנה ממנו בעיקר.

לא ייחסתי לזה חשיבות בהתחלה, הייתי בטוחה שזה מקנאה טבעית, בת דודה קטנה במשפחה שתופסת לו מבחינתו את המקום, לגיטימי. אנחנו יושבים ומדברים על ההתנהגות שלו המון, הוא אפילו שולח את עצמו לעונש בחדר כשהוא יודע שהוא מגזים – מה שאומר שעונשים אצלנו ממש לא משפיעים עליו. אז אנחנו בלופ שכזה – ילד מתוסכל > אמא מתוסכלת > ילד מתוסכל > אמא מתוסכלת.

ההתקפים של סוף השבוע האחרון השאירו אותי בשבת בערב מותשת יותר מדרך כלל. כל סוף השבוע צעקתי ואיימתי והענשתי ועשיתי המון דברים לא אפקטיבים בעליל – הוא בכה כל היום ואני בכיתי כל הלילה, חלמתי שאני צועקת עליו, חלמתי שאני מפחידה, שאני מפלצת.

אז אני חוזרת רגע לצורת מחשבה ריאלית כי אני יודעת שאני לא אמא-מפלצת, ומה עכשיו? האם ההתנהגות הזו שלי מפריעה לי? כן.
האם ההתנהגות של יוני מפריעה לי? כן. האם יש לי את הכלים לפתור אותה? לא.
אז כנראה שאני צריכה עזרה.

אז יש לכן טיפים בשבילי? גם לכן הילדים קראו בשמות?
ספרו לי ותזכו בחיבוק וירטואלי מנחם 🙂