אני אמא איטית וזה לא רע בכלל

זהו. נגמר. חוזרים לגן. 9 ימים של חופשת פסח עברו ואני לא מאמינה שאני אומרת את זה אבל – לא בא לי.
פעם ראשונה שהרשיתי לעצמי לשים את הכל ב-hold ולהיות 100% עם יוני. טיילנו, נחנו, נהננו, צחקנו והיה ממש ממש כייף.

בהתחלה חששתי, הייתי בטוחה שאתלוש את השיערות כבר ביום השני, מה כבר יש לעשות עם בן שנתיים ובלי מסגרת כל כך הרבה ימים? ומה עם העבודה? מה עם הלקוחות? איך הם יסתדרו בלעדיי?
אז מסתבר שגם ללקוחות שלי יש משפחות, והם יודעים להתנהג ממש בסדר בחופשים 🙂 חלקם אפילו סוף סוף התפנו לענות לי למיילים ולהחזיר תשובות על כל מיני עניינים… תראו מה זה – ילדים גדולים.

אני יודעת, יש לי כרגע רק ילד אחד וזו לא חוכמה, וחכי שיהיו לך שלושה ילדים… אבל אנחנו נשים רגע את הביקורת בצד ונתמקד במה שבאמת חשוב – היה לי כייף!

בעוד פחות מחודש יוני יחגוג רשמית שנתיים וזו הייתה הזדמנות מדהימה לראות עד כה הוא פתאום גדל. זה תמיד פתאום וזה תמיד בלי הכנה מוקדמת. מצאתי את עצמי יושבת ומקשיבה לו שר ומדבר ובוחר מנות בתפריטים במסעדות ומשתתף בהחלטות לאן ללכת לטייל ומה בא לו לראות היום ואת מי בא לו לפגוש – הוא כבר ממש לא תינוק.

ואם הזמן הזה יחד לא הספיק כדי שאני אבין שהילד שלי כבר כל כך גדול, החלטתי לעשות את אחת ההחלטות הקשות ביותר כאמא – החלטתי לספר אותו. והנה, עכשיו לי בחור בן 16 בבית.

הורות איטית

יותר משדאגתי איך הוא יתמודד עם מישהו זר שבא וחותך לו את השיער, דאגתי איך אני אגיב. רק לחשוב על לגזור את התלתלים היפים שלו העלו לי דמעות.
אבל כמו תמיד, אם לא נעשה מזה עניין זה לא יהיה עניין, וכך אכן היה. יוני התיישב לו על כסא-קטר שיחק בקומפי וסירב ללכת הביתה. העיקר אכלתי סרטים.

ושלא תבינו אותי לא נכון, אין לי שום סנטימנטים לשיער, את שלי אני מוכנה לקצץ בלי לחשוב אפילו, אבל עם יוני אלה ציוני הדרך הקטנים האלו שמשאירים אותי לרגע בלי אוויר. הם יותר מימי הולדת. והם תמיד מפתיעים.

בכל מקרה, בחזרה לחופשת פסח

לפעמים אני צריכה להזכיר לעצמי שמה שאני רואה באינסטגרם הוא לא 100% משקף את המציאות, ולא – לא כולם (חוץ ממני) נמצאים עכשיו בתאילנד! אנחנו, בכל מקרה, הסתפקנו בארצנו הקטנטונת.

בכמה חודשים האחרונים לשמעון יש תחביב רחפנים חדש, מבחינתו זה אומר לצלם הרבה מהאוויר, מבחינתי זה אומר הרבה טיולים.
הרבה יותר פשוט לשכנע את האיש חובב הבית והפלייסטיישן לצאת לטיול כשיוצא לו מזה משהו, וכך היה. טיילנו המון.

הניתוק הזה מהשיגרה הזכיר לי מאמר שקראתי ב- Boston Globe על גישה שנקראת הורות איטית (Slow parenting). הגישה הזו מעודדת ליצור במכוון זמן למשפחה. זה יכול להיות מתוכנן וזה יכול להיות ספונטני , העיקר שזה יהיה זמן שבו אתם 100% עם המשפחה.

I encourage parents to take some time to just watch their children, whether they are playing, doing homework, or eating a snack. Take a moment to drink them in. Remember and remind yourself how remarkable your children are. That pause alone, even if momentary, can drive a shift in the pace.

אז להפתעתי, וכנראה שזה היה בתת המודע שלי, התחלתי לתרגל את הגישה הזו. היא לא דרשה ממני מאמץ מיוחד והיא פתחה לי את העיניים.
כבר תקופה שאני מנסה לסדר את הלו"ז שלי ככה שישאר לי גם קצת זמן לעצמי ושאני לא ארגיש שאני מחכה שיוני כבר ילך לישון כדי שאני אוכל להתפנות לעיסוקי (להמשיך לעמוד כמובן). במקום זה אני מוצאת את עצמי מחכה לכמה שעות האלה שלנו יחד, לשבת לדבר, לשמוע את התובנות המצחיקות שלו על החיים ולהישאר עם הפה פתוח ולתהות מאיפה הוא הביא את זה כשהוא מכריז שהוא רוצה לראות "תוכי מקאו". פשוט להיות.הורות איטית

אני לא מצפה מעצמי להפוך פתאום לאמא הטוטאלית שמקדישה את כל הזמן הפנוי שלה לילדים. אני יודעת שזה לא משהו שמתאים לי כי חשוב לי גם הזמן שלי עם עצמי, הוא לא פחות קדוש, ובדיוק בגלל התחברתי כל כך לגישה הזו ולקלות שבה. אני בטוחה שאני אכתוב עליה עוד הרבה.

היה לנו חופש מלא חוויות. למדתי הרבה עלינו. למדתי המון עלי.



חן יאקה שומרון, למה לא סיפרתם לי?!

היי לך

אם זו הפעם הראשונה שלך כאן – אז היוש! ואיזה כיף שעצרת לקרוא אותי. "למה לא סיפרתם לי" הוא בלוג ההורות שלי, אבל מצד שני הוא  כבר מזמן לא רק בלוג ההורות שלי. תוכלי לקרוא כאן על כל הדברים שמעניינים אותי, מעסיקים אותי, מתסכלים אותי או מצחיקים אותי. 
בקיצור,  טוב שבאת.

ניוזלטר

אם אתן בקטע – אני מעדכנת במייל מידי פעם, כשעולה תוכן חדש. אבל לא יותר מידי.
ain't nobody got time for that

עוד תוכן

יערה ציקורל, צילום: מאיה חבקין

אמא כמוני – יערה ציקורל

מכירה את הבתים האלה שאת מסתכלת על תמונות שלהם ואומרת – זה נראה כמו בית של משפחה אמיתית, כייפית ומגניבה? ככה זה מרגיש כשאני נתקלת בפרוייקטים של יערה. וכמו הפרוייקטים שלה ככה גם היא – אמיתית, כייפית, מגניבה. ג'ינג'ית אמיתית שיכולה ליצור לך חדר משלך – וביננו, זה אחד הדברים הכי נחוצים לנו היום.

קראי עוד >>
ברידג'רטון-הדוכס ואני, ג'וליה קווין

ברידג׳רטון – הדוכס ואני

הדו קרב הנצחי בין ספר לסדרה (או סרט) שוב כאן, והפעם אין מנצחים ומפסידים. הנאה מובטחת בשני המקרים, חוויה שונה מכל אחד מהם. או במילים אחרות – הוא סבבה והכל, אבל תקראו קודם את הספר.

קראי עוד >>
צילום: ענבל כבירי

אמא כמוני – ענבל כבירי

טוב, בואי נשים את זה מייד על השולחן – ענבל גרה 10 דקות מברצלונה, מוקפת ירוק, וממרומי קומה 3 בפתח תקווה אני מקנאה בה על כך מאוד מאוד. בנוסף היא צלמת אז את יכולה לנחש איך הנופים עוברים דרך העיניים והידיים שלה. בקיצור, הנה לך עוד אמא שממש שווה להכיר.

קראי עוד >>
איור: רעות בורץ

אמא כמוני – רעות בורץ

אם החיים שלי היו מתורגמים לקומיקס, אין לי ספק שרעות הייתה זו שמאיירת אותם. היא אמא כנה, צינית, מוכשרת, מצחיקה ומרגשת. על הדרך היא תמיד עושה לי חשק להרים את העיפרון (הדיגיטלי) שלי, לחזור למקורות ולהתחיל ליצור. אבל עד שזה יקרה, שאלתי אותה כמה שאלות שסיקרנו אותי במיוחד.

קראי עוד >>

רוצה לקבל עידכונים? זה המקום:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

גלילה למעלה