דברים שרואים משם

יש רגעים שאני מרגישה כאילו המוח שלי עומד להתפוצץ מרוב דברים שאני צריכה לזכור. אינספור פתקים באייפון ועל יד המחשב, רשימות על הלוח ובמאחורה של הראש. לו"ז, לקוחות, חגים, פגישות, עבודה, עבודה, עבודה.

אני סוגרת חודשיים עמוסים במיוחד בסטודיו, מרוץ נגד השעון, נותנת את ה-100% שלי ועדיין לא מספיקה הכל. זו הרגשה קצת מתסכלת. בסוף כל יום אני מתיישבת על הספה ומרגישה כאילו אני אחרי ריצה, מתפרקת ונרדמת ועוד יום חדש מתחיל לו.

באמת שאין לי מושג איך הזמן רץ כל כך מהר. בא לי לבלוע את העולם אבל לא נשאר לי זמן אפילו לעכל את הביס הקטן שאני לוקחת.

דברים שרואים משם

השבוע שאלה אותי חברה, אמא לתינוקת "איך את מצליחה לעשות את הכל? זה נראה כאילו את בכל מקום כל הזמן", והתחושה שלי הייתה מיקס של רגשות. זה נע בין צחוק היסטרי, חמלה, בילבול, התרגשות וסיפוק אדיר. דברים שרואים משם נראים ממש אחרת מכאן.

צחוק כי אני כל-כך-ממש-בשום-צורה לא מספיקה הכל. אפילו לא חצי ממה שהייתי רוצה לעשות. אני מתעדפת – יוני, שמעון, לקוחות, אני. בדרך כלל פשוט לא נשאר לי זמן ל"אני".
חמלה כי אני כל כך מבינה את התיסכול שלה, על מה שהיא רוצה לעשות ולא מתאפשר בגלל שקודם כל הם ואחר כך אנחנו.
תיעדוף. והיא אחרונה.
בילבול כי תהיתי האם זה מה שאני משדרת? האם יש מישהי איפשהו שמרגישה פחות מוצלחת בגללי?
וסיפוק כי המאמץ שלי, כך מסתבר, משתלם. יש תוצאות, הן נראות לעין, אנשים מבחינים בהן.

האמת היא שכל מה שרציתי באותו הרגע הוא לעצור את כל גלגלי הרכבת שדוהרים לי בראש, לגשת אליה ולתת לה חיבוק. להראות לה אותי באמת ולהסביר לה שהיא, ככה בדיוק כמו שהיא, היא פשוט נהדרת. הייתי רוצה לקחת לה את הילדה שלא מרגישה כל כך טוב לאיזה שעה-שעתיים, לשלוח אותה עם מחברת לבית קפה. לבד. עם המחשבות. שתנוח, תרגע מהמרוץ. שתמצא את עצמה. רק לרגע, ואז תחזור. אבל לא באמת יכולתי, הגלגלים שלי המשיכו לדהור, היא שם ואני כאן ונהיה לי קצת עצוב.

דברים שרואים משם

כשילד חולה זה כל כך מוציא אותנו מאיזון, זה מרגיש כאילו זה לא יגמר לעולם ושאין סיכוי שאנחנו נחזור לשיגרה מתישהו בקרוב. נקודות הקיצון הן היחידיות שפועלות, אין אמצע. ילד חולה רק מדגיש את המהפך הזה שהחיים שלנו עברו, מקצין אותו.
כל מה שאני זוכרת מהשנה הראשונה של יוני זה שהוא היה חולה, המון. רוב הזמן. הוא רגיש מאוד הרופאים אמרו לנו.
היום אנחנו מצליחים מעט לאזן את זה עם טיפול מונע ומערכת חיסון שמתחזקת מטבעה. אבל זה כמעט כל מה שאני זוכרת מאותה שנה. חום. מיון. אנטיביוטיקה. זה והתחושה שזה לא יגמר לעולם.

כולם תמיד אומרים לנו שאמהות מלווה עם המון רגשות אשם, אבל אף אחד לא אומר לנו שזה לא מסתכם בהאם נתנו להם אוכל מספיק בריא או בכמה שעות הם היו היום מול המסך. יש גם המון אשמה שלנו כלפי עצמנו. עשינו או לא עשינו, הספקנו או לא הספקנו, אנחנו מספיק טובות? אנחנו כל הזמן נבחנות.

באמת שהייתי שמחה להאשים פה את הסביבה ולהגיד ש"כולם מצפים מאיתנו ל…" ובגלל זה הלחץ התמידי שאנחנו נמצאות בו, אבל זה פשוט לא נכון. אף אחד לא באמת מצפה מאיתנו לשום דבר ואני בספק אם בכלל לאנשים אכפת איך ניהלת את היום שלך. זה אנחנו.

אנחנו רגילות לרף מסוים של דברים, אנחנו מצפות לעמוד ברף הזה ואולי אפילו לעבור אותו, ואנחנו מתאכזבות כשזה לא קורה. פתאום שכחנו שהחיים שלנו השתנו, שכחנו את המהפך, את סדרי העדיפויות שאנחנו עצמנו קבענו. כשאנחנו מאכזבות את עצמנו ואין לנו מישהו אחר להאשים זה מסתכל פי כמה.

אז איך אני עושה את זה?

אני פשוט לא. אני יודעת שיש דברים שאני חייבת לעשות ויש דברים שאני רוצה לעשות, והייתי שמחה להגיד שיש לי איזון בין הדברים אבל זה לא נכון. את מה שאני חייבת לעשות – עבודה שוטפת – אני אעשה קודם. אם נשאר לי זמן (נדיר ביותר על גבול הלא קרה מעולם) אני אעשה את מה שאני רוצה. פעם עוד הייתי מצליחה להכניס עבודה גם אחרי שאני מרדימה את יוני, היום כבר אין סיכוי. הראש שלי לא מתפקד, המוח כבוי. אז בשעות האלו אני אכניס את הדברים שבא לי – אכתוב עוד פוסט, אקרא ספר, אחשוב על עצמי.

ואם להיות ממש כנה, רוב הפעמים תמצאו אותי כמו זומבי, מול הטלויזיה, בוהה. למה? כי זה מה שהייתי עושה פעם וזה הניסיון שלי להראות לעצמי שאני הישנה עדיין שם.

היום אני יודעת שכל בוקר זו התחלה חדשה והתמודדות חדשה. כל בוקר אני קובעת לי את הסדר מחדש. יש ימים שזה מצליח, יש ימים שזה לא. יש ימים שאני אפסיק לנסות, ויש ימים שאני אלחם בכל הכח.

על התמונות שלי באינסטגרם יש פילטרים, הנוכחות שלי בפייסבוק היא לפי הפסקות האוכל שאני עושה, והפוסטים שאני כותבת בבלוג – הם מתבשלים לפעמים חודשים בפתקים שלי בטלפון עד שאני מוצאת רגע לשבת ולכתוב אותם, ומה הייתי עושה בלי הפתקים האלה בטלפון?

אז לך חברה יקרה, וגם לעצמי, אני רוצה להגיד שמה שאת מרגישה זה בסדר, מותר לך, וכנראה שזה מראה עד כמה את רוצה וכמה בוער בך לעשות דברים. תזכרי לפעמים לוותר לעצמך טיפה. לעשות הפסקות בעיקר כשעמוס לך נורא בראש.

ושתדעי לך שהמאמץ שלך – רואים אותו.

……….

על השרשרת שבתמונה, שתמיד מצליחה לעודד אותי, אחראית חני סער, בסיס האם המקסימה.

חן יאקה שומרון, למה לא סיפרתם לי?!

היי לך

אם זו הפעם הראשונה שלך כאן – אז היוש! ואיזה כיף שעצרת לקרוא אותי. "למה לא סיפרתם לי" הוא בלוג ההורות שלי, אבל מצד שני הוא  כבר מזמן לא רק בלוג ההורות שלי. תוכלי לקרוא כאן על כל הדברים שמעניינים אותי, מעסיקים אותי, מתסכלים אותי או מצחיקים אותי. 
בקיצור,  טוב שבאת.

ניוזלטר

אם אתן בקטע – אני מעדכנת במייל מידי פעם, כשעולה תוכן חדש. אבל לא יותר מידי.
ain't nobody got time for that

עוד תוכן

מחיר: 50 ש"ח

מחיר : 25 ש"ח

איך להכניס ירוק הביתה - יומן מסע

איך להכניס ירוק הביתה – יומן מסע

הצלחתי לגדל ילד. תראו, הוא כבר בן 5 עוד שניה. אז החלטתי שאין סיבה שאני לא אצליח לגדל צמחים. נמאס לי להיות רוצחת צמחים ואין לי מושג אם אני אצליח אבל נראה לי שזו תחילתה של ידידות מופלאה. או שלא. נראה.

קראי עוד >>
פנטסטלינה, היער הקסום

הורים כותבים

ברשימת הדברים שהרשתות החברתיות הכניסו לחיינו אנחנו נוכל למצוא את העובדה שאנחנו יותר מודעים למה שקורה סביבנו, יותר קל לנו לשתף חוויות, יותר קל לנו לקבל השראה מאחרים ובעקבות כך גם ההנעה לפעולה, שלנו את עצמנו, היא יעילה יותר. אני מניחה שזו אחת הסיבות לכך שתופעת ההורים שכותבים לילדים שלהם ספר הולכת וצוברת תאוצה. וזה ממש מגניב בעיניי.

קראי עוד >>
A Five-Minute Life

A Five-Minute Life \ Emma Scott

אחת הרכישות היותר מוצלחות שהיו לי היא המנוי שעשיתי לקינדל אנלימיטד – זה מנוי חופשי לחלק גדול מאוד מספריית הקינדל של אמזון. תשלום חודשי וקריאה

קראי עוד >>
יומני הטיול של שרון גולן

כמה המלצות לחופש הגדול

חשבתי להתחיל את הפוסט הזה בקיטורי חופש ולספר על כמה חם, מעייף, קשה ומשעמם זה מהצד שלנו ומשם לתת לכם את ההמלצות שלי לחופש כי המלצות לחופש זה מיד טוב ונחוץ, אבל בתכל'ס יוני בקייטנה עד 16:00 ואני מספיקה הרבה יותר מבכל יום רגיל שבו הוא חוזר הביתה ב-14:00, אז הידד לחופש!

קראי עוד >>

רוצה לקבל עידכונים? זה המקום:

8 מחשבות על “דברים שרואים משם”

  1. סיון ליבנה חכים

    איזה פוסט
    הכתיבה והכנות שלך נדירים. ממש.
    כל כך כייף לקרוא אותך
    מה כייף… אוהבת לקרוא אותך
    מתי יצא עוד פוסט? ?
    נגעת פה בנקודות מעולות
    כל כך מזדהה איתך. מרגישה שיש לי ימבה משימות וחלומות ומספיקה חצי.. בכלל כך הסוגייה הזו של אמהות וקריירה מלווה אותי על תקן יום יומי. מה הגבול בניהם ובין כל המשימות.
    והמסקנה הסופית שלך כל כך נכונה
    אלופה. חומר מעולה למחשבה
    ❤❤❤

    1. תודה סיון, אני כל כך שמחה לקרוא שאני לא לבד עם זה 🙂
      ופוסטים נוספים ממש בשניה שהלו"ז יאפשר…

  2. מיכל אגם אליסון

    כמה נכון… והכי מסכימה איתך לגבי אף אחד לא מסתכל על הלוז שלנו… כן לצערי אני בודקת את עצמי כלכלית וזה גם חלק מלהיות עצמאית… אמא לשלושה ילדים, יש לי גם את עניין היעילות שלי לזמן ולהכנסה הכלכלית למשפחה, גם כאן אני לא מוותרת לעצמי.. מצד שני אני מחפשת זמן איכות לעצמי , מחפשת ומשתדלת לקחת ,אצלי זה בריצה, שם הזמן הוא שלי. אני זוכרת שלפני חמש וחצי שנים שהבן הקטן שלי נולד אנשים שאלו אותי , איך את רצה ? עניתי שלהיות עם שלושה ילדים בבית (אחרי שהייתי עם הילד כל היום בבית ) לרוץ זה יותר קל (:
    פוסט מצויין של תחושה שאנחנו לא לבד, מאחלת לך למצוא זמן לעצמך…
    (אגלה לך בסוד שאין לנו טלויזיה … אולי בזכות זה אני מוצאת רגע לעצמי…כן יש מחשב ונייד שזוללים לא מעט זמן איכות בחיי… )

    1. אני ממש שמחה לשמוע על יותר ויותר נשים שמוצאות גם רגעים לעצמן, כאילו סוף סוף הגענו לאיזו רגיעה מהצורך להוכיח משהו למישהו.
      ובלי טלויזיה? איך את מצליחה להתקלח? מי שומר על הילדים? 😀

  3. פוסט מצויין מעולה נהדר! מצחיק, יש לי מן פוסט שכזה דומה, בטיוטות כבר זמן מה… ויש ימים שאני אומרת לעצמי היום היום אני מקדישה לו… כי יש ימים כאלה שאני מרגישה יותר מתמיד שמבחוץ חושבים שאני מספיקה הכל בעוד אני עם עצמי כל כך מאוכזבת מההספק! והתחושה הזו שבחוץ נראה שונה מהבפנים מטרידה אותי יותר מהכל! כך שבא לי לפעמים לצעוק לכולם שגם אני לא מספיקה הכל 🙂 את נהדרת!
    נשיקות ?

    1. זה מצחיק שעם כמה שאני מודעת לזה שדברים לא תמיד כמו שהם נראים אני עדיין נופלת לזה, חיים של אחרים תמיד נראים כל כך טוב 🙂 נגיד, אני בטוחה שגם לך לפעמים נגמר החלב, נכון? 😛

  4. כל כך חשוב מה שכתבת ואני באמת מקווה שגם החברה שלך קראה זאת. אף אחת לא מספיקה הכל וגם אם היה נס וסיימנו עם כל ה-TDL, והפתקים והתזכורות – תמיד יש עוד משהו שנכנס. אישית הפסקתי לנסות – לפחות בקטע יומי. ואני עובדת שבועי. השבוע אני שואפת לסיים וככה יש לי יותר מרווח נשימה ויותר זמן לסדר ולהסדיר כך שבאמת אסיים את מה שאני רוצה השבוע. וגם זה אף לא קורה ב-100% אלא רק ב-80% אבל זה גם משהו. זה בסדר.

    1. אני עובדת "יומי" כי שמתי לב שהזיכרון שלי לאחרונה ממש ממש לא במיטבו. זה ברמת ההלכתי למכולת ולא קניתי את מה שלשמו הלכתי לדוגמא. סוג של טפשת הריון רק בלי ההריון.
      אני ממש חוששת שאם אני אפרוש משימות על פני שבוע דברים ילכו לי לאיבוד.

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

גלילה למעלה