לפני מספר חודשים נתקלתי בקבוצת פייסבוק בשם היפרמזיס גראבידרום -קבוצת תמיכה ופתאום, בפעם הראשונה, הבנתי שאני לא מדמיינת, שלא התפנקתי, שאני לא לבד.
עברו כמעט שנתיים מההריון שלי עם יוני וזה עדיין מאוד טרי מבחינתי. הבחילות, ההקאות, חוסר התפקוד הטוטאלי והרגשת התסכול והייאוש. ופתאום יש לזה שם ויש עוד נשים כאלה והן סבלו וסובלות בדיוק כמוני.
את הפוסט הזה אני כותבת בשמן ובשבילן. לביאות.
אז למי שלא מכירה – היפרמזיס גראבידרום
או הקאות יתר בתקופת ההריון. קיים אצל 3% מהנשים ולרוב מתרחש בין השבוע הרביעי לשבוע ה-12 להריון ומסתיים ב-90% מהמקרים עד לשבוע ה-20 להריון, יש כאלה שממשיכות להקיא גם בחדר הלידה.
לפי ארגון הבריאות העולמי מדובר במחלה לכל דבר. מחלה לא מדוברת ולא מוכרת (עד שהגיע קייט מידלטון ועשתה לנו יח"צ), אבל כן – מחלה. ומעבר למצב הפיזי הנורא, היא מלווה גם בהמון סבל נפשי. אני אגדיל ואומר שבארה"ב היפרמזיס נחשב להריון מסכן חיים. והגורם למחלה? אינו ידוע.
Happy Happy, Joy Joy.
1. זר לא יבין, אל תתאמצי לשכנע
בחילות והקאות בתחילת הריון הן לא דבר שכיח, יש את זה להרבה נשים. אז למה הפינוק שלך עכשיו? הסביבה מתקשה להבין את הסבל שאנחנו עוברות, מבחינתם את לא שונה ובטח שלא מיוחדת. הם לא היו שם, אל תצפי מהם להבין.
אז כן, היו כאלה שאמרו לי שאני "מתפנקת", ואם רק אתאמץ יותר – הבחילות יחלפו. "גם לי היו בחילות, אבל התגברתי. הכל עניין של כוח רצון, הכל בראש שלך". זה לא עוזר, להיפך, הרגשתי אשמה, אני לא מצליחה להתמודד, אני לבד.
אל תשקיעי מאמצים בלנסות להסביר מה עובר עלייך. אל תתנצלי. אל תרגישי לא בסדר. את האנרגיות המעטות שעוד נשארו לך תשקיעי בלנוח, תשקיעי בלשנן את העובדה שזה עובר, חולף, יש תאריך יעד. ותזכרי – את לא לבד!
2. תבחרי את הסביבה שלך
תאמיני או לא, יש בזה גם יתרונות – זה זמן מצויין לעשות סינון של הסביבה שלך.
תרחיקי ממך אנשים שלא עושים לך טוב, אנשים שיודעים רק לבקר ולהקטין אותך. את לא צריכה את זה ובטח שלא עכשיו.
עם כמה שזה נשמע כמו מנטרה בשקל, זה הזמן שלך לבחור קודם בעצמך.
3. תבקשי עזרה
אני כותבת את זה בהסתייגות כי אני עדיין לא לגמרי שם. למה כל כך קשה לנו לבקש עזרה? מה בעצם אנחנו מנסות להוכיח, ולמי בדיוק?
אחרי שעשינו את הסינון של הסביבה שלנו אנחנו יכולות לקוות שבחרנו נכון וזה הזמן לבדוק – מי באמת נמצא כאן בשבילך?
את לא צריכה להוכיח לאף אחד שאת מסתדרת מצויין לבד, כי עכשיו את לא. את לא מסתדרת. את חולה ואת צריכה עזרה.
בין אם זה מישהו שיכין לכם אוכל או שינקה את הבית, יוריד את הכלב או ישב לדבר איתך. אנשים לא ינחשו לבד, יהיו כאלה שלא ירצו להפריע ויהיו כאלה עם מיליון תירוצים. אבל יהיו גם כאלה שיבואו. שווה לנסות.
דבר נוסף וחשוב מאוד – יש נשים שבעקבות כל הקושי מפתחות גם דיכאון, הן לא מצליחות לראות את הסוף.
אם את מרגישה שאתם שם אל תתביישי ותפני לגורמים מקצועיים לקבל עזרה.
4. תני לעצמך ליפול
כל כך רציתי להיות שוב אני, נאחזתי בכל דבר שרק אפשר – זה רק בשליש הראשון (לא), זה רק עד שבוע 12 (לא), אם אני אוכל משהו איך שאני מתעוררת (לא), קרטיבים/ג'ינג'ר/ויטמינים (לא), אם אני אשים צמידים נגד בחילות (לא), אם אני אקח טיפול תרופתי (לא), אולי טיפולים אלטרנטיבים (לא). שום דבר לא עזר לי. וניסיתי ה-כ-ל.
יום אחד מישהי אמרה לי – למה שלא פשוט…תשחררי?
זאת הייתה מבחינתי נקודת המפנה.
פיזית – הרגשתי אותו הדבר, נורא.
נפשית – התחלתי לנשום.
אל תנסו לשלוט במה שלא תלוי בכן. לא בחרתן בזה, זה המצב ועכשיו צריך לתת לו לעבור.
אל תתאמצו, אל תנסו להוכיח שום דבר לאף אחד – גם לא לעצמכן. תיפלו.
וכשתרגישו יותר טוב תאספו את השברים ותקומו. כי גם אם זה נראה רחוק אתן יודעות שזו נפילה זמנית. נפילה לצורך התרוממות.
5. להעריך
את השגרה, את עצמי ואת בן הזוג.
את השיגרה כי באמת שהיא מבורכת. כמו שאומרת הקלישאה – את לא יודעת מה יש לך עד שאת מאבדת אותו.
למדתי שיש לי כל כך הרבה להעריך – את העצמאות שלי, את השיגרה שלי. דברים שנראים מובנים מאליהם אבל כל כך חשובים.
את עצמי כי אני, אנחנו, באמת נשים חזקות.
זה לא משנה אם עברנו הריון קשה או קל – עשינו את זה. אנחנו עושות את זה.
למדתי לאהוב ולקבל את עצמי איך שאני. להכיר בחולשות שלי ולראות גם את החוזקות שבי.
את בן הזוג כי זה לא מובן מאליו.
במקרה האישי שלי הוא היה שם. הוא פשוט היה נוכח. הוא לקח את מלוא האחריות על ניהול הבית עליו ולא התלונן על כך. וגם אם זה נראה שזה הדבר המתבקש לעשות – זה לא.
לסיכום, הלוואי ויכולתי לכתוב מדריך הישרדות לנשות ההיפרמזיס. הלוואי והייתי מוצאת את הפתרונות והטיפים. אבל אין לי כאלה.
אבל עצם זה שיש עוד כמונו זה נותן המון כח. אני רוצה להאמין שההריון הבא שלי יהיה הרבה פחות קשה.
אני לא מצפה שפיזית הוא יהיה קל, בטח לא עם ילד קטן בבית, אבל לפחות נפשית אני אדע קצת יותר.
43 מחשבות על “5 דברים שלמדתי אחרי הריון עם היפרמזיס גראבידרום”
וואו
נראה שאולי גם אני לקיתי במחלה הזו, שבכלל לא ידעתי שהיא קיימת
התחלתי להקיא בשבוע העשירי להריון, וסיימתי בשבוע ה-16, כשמשקלי 5 ק"ג פחות מהיום שהתחלתי את ההריון
לא יכולתי לאכול כלום
גם לא לשתות
פעמיים אישפזתי את עצמי במוקד של מכבי, שהיה אז במרפאת בלפור בתלאביב, לקבלת עירוי של נוזלים
כי איבדתי כלכך הרבה שכבר לא יכולתי לעמוד ישר
פשוט לא היו מספיק נוזלים בשרירים.
גרתי ברחוב המקביל, אבל לא סמכתי על עצמי שאוכל להגיע לשם בשלום.
האיש שאתי היה רחוק, לצרכי עבודה, והזעקתי חברה שגרה בשכונה. שפשוט תלווה אותי.
שאם אפול ברחוב, יהיה מי שיזעיק עזרה
.
זה היה לפני כ-13.5 שנים
אני שמחה שהיום נותנים לזה שם, וקיימות קבוצות תמיכה
המצב די מצחיק האמת, יש הרבה אנשי מקצוע – רופאים ואחיות שלא מכירים את התופעה כך שלרוב נשים מאובחנות עם בחילות בוקר ולא מקבלות טיפול ראוי ומתאים.
לפי מה שאת מתארת זה נשמע די דומה. אמנם קצרצר, 6 שבועות, אבל די עומד בקריטריונים. ברוכה הבאה למשפחה 🙂
הי חן, את כותבת כ"כ יפה ומעורר השראה. אבל זה ממש מאכזב שהתייחסת לזה כאל דבר דומה אבל "קצרצר". מה?? חודש וחצי של סבל זה לא קצרצר. בעייני זאת אמירה שיפוטית , במיוחד אחרי שאת כותבת על כל אלה שמתייחסים כאילו את סתם מפונקת. חודש וחצי של סבל כזה זאת לא תקופה קצרצרה בכלל. זה מרגיש כמו נצח. אז אולי את חווית את זה מספר חודשים. אז מה? זה מקטין את החוויה של מישהי שחוותה את זה "רק" מספר שבועות? למה להתייחס ככה? זה ממש העציב אותי לקרוא את זה. לא מתאים לסגנון שלך בכלל…
היי 🙂 צר לי שנפגעת, אבל כנראה שלא הבנת את התגובה שלי.
יש הרבה פנים להיפראמזיס – יש נשים שמקיאות עד סוף ההריון, יש כאלו,כמוני, שרק כמה חודשים. יש כאלו שחודש וחצי. יש גם כאלו שלא מקיאות בכלל וסובלות "רק" מבחילות קשות. הכל קשה.
באופן יחסי חודש וחצי לעומת 9 חודשים זה קצרצר.
הכוונה שלי הייתה שלמרות שזה היה יחסית קצר, "רק" 6 שבועות, זה עדיין יכול להיחשב להיפראמזיס.
אין כאן שום שיפוטיות.
בדיוק כמו שאני לא שופטת מישהי שיש לה "רק" בחילות בוקר.
אין כאן תחרות על מי סובלת יותר ומי פחות, אם יש לך את הסימפטומים תדרשי טיפול מתאים בלי קשר לכמה זמן את סובלת או תסבלי.
עכשיו אני יודעת שממה שאני סובלת יש שם, כי לפני זה לא ידעתי, גם הרופאים ואחיות לא יודעים ולא מבינים את המצב וזה עוד יותר גרוע.
בהריון הראשון סבלתי עד החודש השמיני , הייתי שבורה פיזית ונפשית , לקחתי זופרן במשך כל ההריון , אבל זה לא עזר לי לגמרי, בקיצור חשבתי רק איך לשרוד את החודשים של ההריון.
עכשיו אני בהריון השני והמצב עוד יותר נוראי. כי הפעם שום תרופה לא עוזרת ,אני מבלה במיון כל שני וחמישי בגלל ההתייבשות, כבר הייתי מאושפזת וזה רק שבוע 11!
וגם בבית אני לא מצליחה לעשות כלום, אני פשוט לא מתפקדת ויש לי ילד בן שלוש בבית שצריך אותי ואני באמת משתדלת להיות שם בשבילו ,אבל לא תמיד מצליחה וזה פשוט הורג אותי.
רופאים לא מבינים את המצב , כל אחד אומר שזה יעבור בעוד כמה שבועות ולא צריך לעשות מזה סיפור.
אני לא מסוגלת ללכת לעבודה וכמובן שלא
קיבלתי שמירת ההריון אז כבר חודש וחצי אני בבית , ללא פרנסה ולא יודעת מתי אוכל לחזור.
את האמת שאני לא מצליחה לשחרר, כי אני מרגישה את עצמי אשמה בזה שאני לא יכולה לתת לבן שלי את הזמן עם אמא שהוא צריך .
לא מצליחה לבשל ולנקות והכל עכשיו נפל על בעלי.
בקיצור זה מאוד קשה ועוד יותר קשה שאנשים בכלל לא מבינים אותך.
חוסר ההבנה של אנשים כלפי המצב הוא באמת הכי מתסכל, אבל חייבים להודות שעד שלא חווים את זה אי אפשר אפילו לנסות לתאר מה עובר על נשים במצבנו.
אני מקווה שאת חברה בקבוצת התמיכה שלנו, הידיעה שאת לא לבד בזה מקלה קצת.
מאחלת לך המשך הריון תקין ומהיר, אם תצטרכי משהו את תמיד מוזמנת לפנות אלי.
אני כל כך מזדהה איתך. אני כותבת לך עכשיו מבית החולים באשפוז כבר בשבוע שני מבחינתי היפראמזיס זה טראומה. ואני מאמינה שיש בזה רמות. אני ברמה הכי קשה עם הקאות של 20 פעמים ביום מקיאה דם כי הכל פצוע, זר לא יבין זאת. אבל בבית חולים נותנים תרופות דרך הוריד וזה ממש ממש עוזר, גם לי הזופרן בכדורים לא היה יעיל ובוריד כן. יש גם תרופות לקיבה ונוזלים וויטמינים. במצב כזה פשוט להתאשפז. ממילא את יוצאת מכל החיים ולא מתפקדת לפחות תקבלי את הטיפול התומך.
טוב שהנושא עלה. פעם לא ידעתי שאפשר לעזור לעצמי.
מתחברת מאוד לתחושה שלך. אני עכשיו בשבוע 9 ועץכבר שלושה שבועות שאני שבר כלי, לא מצליחה לעמוד. הייתי במיון וקיבלתי אישפוז ביץי כדי לא להדבק בקורונה. ההריון הראשון שלי היה מהמם.. קלי קלות. השני היה זוועה!!! לא הרמתי את הראד מהמיטה.. רק כדי להקיא.. עד שהדיקלקטין הציל את חיי. היום יש את התחליף של דיקלקטין וזה כבר לא עוזר לי .. זה הריון רביעי, את השלישי איבדתי בשבוע מאוחר יחסית… אני עם שני ילדים בבית שזקוקים לי ואני בקושי יכולה לתת להם מענה.. שלא נדבר על מטלות בית ובישול… תודה על מה שכתבת, זה ממש עזר לי להבין שאני לא לבד… אני הגעתי למצב נפשי לא קל… מלאה בתסכול ויאוש.
באופן כללי, הרופאים לא אוהבים לתת שמירת הריון… כי מסתכלים עליהם ובודקים כמה פעמים הם נתנו…
אני בהריון של הבת שלי חוויתי היפרמזיס קשה מאוד. אושפזתי בשבוע 7, ביום הראשון בו התחילו ההקאות, נכנסתי ויצאתי מבית החולים לתקופות של מינימום שלושה ימים ויצאתי סופית מבית החולים בשבוע 16, 12 קילו פחות ממה שהתחלתי את ההריון (40 קילו בחודש רביעי זה לא תענוג), הגעתי למצב בו חיברו לי זונדה וגם את האנשור הקאתי בשניה שהוא נכנס לגוף…
שמירת הריון קיבלתי. אבל גם על זה הייתי צריכה להתווכח…
קיבלתי את הזופרן, אבל לא עזר לי בכלל… מים לא הצלחתי לשתות עד חודש חמעשי. אני עוד זוכרת את ההתרגשות שלי כשהצלחתי לשתות מים בלי להקיא מיידית…
הבנתי שהיום יש עוד תרופה חוץ מהזופרן, בזמנו (לפני 5 שנים), היא רק יצאה. הייתה יקרה בטירוף.
מישהו יודע איך קוראים לה? ואם היא כבר נכנסה לסל הבריאות?
דיקלקטין זו התרופה השניה, עד כמה שידוע לי היא עדיין לא בסל התרופות. יש כאלה שלוקחות גם וגם – מיקס של שני הכדורים, כדי שזה קצת ישפיע עליהן.
מזדהה לגמרי עם מה שכתבת, לא מבינה איך לא מאשרים שמירה על זה מייד.
הריון שלישי. הסיבה העיקרית שלא רציתי עוד ילד זה ההקאות הבלתי פוסקות שלי! יש לי ילדה בת 5.5 וילדה בת 3. אני מקיאה כל הזמן! עכשיו ערב שבת. הדגים הורגים אותי. לא מסוגלת לערוך שולחן שבת. הבת הגדולה שלי בוכה הקטנה מדברת איתי ואני לא מסוגלת. רק מקיאה. זו מחלה. מחלה שנמשכת אצלי 9 חודשים. מחלה פיזית שמובילה לדיכדוך רב. אני בכל אופן מיואשת
אוי רינת, אני מבינה כל כך את הייאוש שלך ואת הרגשת הדיכדוך. אני חושבת שבאמת מעבר להרגשה הפיזית הנוראית, ההרגשה הנפשית, תחושת חוסר האונים יחד עם תחושת האשמה בחוסר התפקוד כשיש עוד ילדים בבית – זה הרבה יותר קשה.
מאחלת לך שיעבור מהר מהר, ושתחזרי אל עצמך עם הרבה הערכה וגאווה על עוד הריון כזה שהצלחת לעבור. לא מובן מאליו בכלל.
בול אני
מזדהה עם כל מילה. יש לי בן שנה ו7 בבית בחינוך בייתי ואני לא מתפקדת, רק בשבוע 10 וכבר פעמיים קיבלתי נוזלים. כואב לי לבחוע, נחנקת בשינה מהצרבות, לא מצליחה לאכול והכי קשה לשתות. הייתי גם בדיקור. הרופאה במיון לא התייחסה, נתנה נוזלים וזהו. זופרן גורם לי לעצירות קשה ככה היה בהריון הקודם. מנסה להחזיק מעמד ולא להישבר. הסוף שווה את זה
כ"כ מבינה כל מילה היום המודעות יתר גבוהה כבר בשבוע שלישי שוחחו עימי על התופעה כמובן שזה אישפוזים והפניות בלי סוף למיון, יש את הדיקלקטין זה חקר אומנם ולמי שאין ביטוח משלים יכול להגיע ל700 שקל ואם זה לא עוזר יש גם זופרן- אבל יש נשים כמוני שמפתחות רגישות לתרופות רגישות חמורה שמתבטאת בסחרחורות טשטוש ראיה שינה עם הזיות וחייבות להפסיק את הטיפול התרופתי ואז הפתרון הוא רק נוזלים. אל תכעסי על עצמך כי בטוח מלוות אותך מחשבות שליליות לגבי ההריון ולא מצליחים לשמוח בו… אצלי ההריון היה אחרי 7 שנות צפייה והאמת שלא שמחתי בו בכללל!!!
בסוף (אחרי 9 חודשים ארוכים מקסימום ) זה יעבור תהיי חזקה ותדעי את לא לבד ולא פגומה זו תופעה שקיימת!!
ותודה לקייט מידלטון שבזכותה התופעה הרבה יותר מדוברת!
היי, אני בשבוע 9 ומשבוע 6 אני עם בחילות מהבוקר ועד הלילה וחוזר חלילה. הקאות לאורך כל שעות היום והלילה. חולשה מטורפת אני לא עובדת כבר כמעט שבועיים ואני פשוט לא מכירה את עצמי. נסעתי למשפחה שתעזור לי והם אכן עוזרים אך המצב לא משתפר!
קיבלתי עירוי נוזלים שלא ממש עזר. מקיאה את המעט שאני אוכלת הורדתי 4 קילו בשבוע וחצי ואני פשוט מיואשת. התחלתי עם פרמין שלא עזר ואז לדיקלקטין שבכלל אבל בכלל לא עושה לי כלום! אני לא יודעת איך להרים את עצמי ומה לעשות ..
היי ענבר
אני גם עברתי את הסרט הזה ב3 הריונות הדיקלקטין עזר לי רק אחרי שלקחתי 4 כדורי דיקלקטין ביום .. יש שעות מסויימות שצריך לקחת , תשאלי את הרופא שלך.. מאחלת לך המון בהצלחה זה קשה אבל זה ייגמר בסוף
אני לא בהריון אבל הייתי בעבר בשמירת הריון מחוברת לאינפוזיות כל הזמן (לא בגלל הקאות כבר נתק של שעליה) כואב לי לקרוא שכל מתייחסים אנשי המקצוע לנשים אמיצות כמוכן שרוצות להביא ילדים לעולם ולא משנה עד כמה גדול במבחן!
שאלה האם אשה סובלת בהריון ראשון, משמעות הדבר שבכל הריון אחר כך גם תסבול מהמחלה הזאת?
היינה חזקות בנות, בקשנה עזרה ואם צריך ללחוץ על הרופאים – שבן הזוג יעשה זאת בשבילכן ולמען בריאותכן ושלמות התא המשפחתי! (ושהחמות לא תבלבל במוח שאתן מתפנקות! אף אחת לא נהנית מהקאות נון-סטופ!!!)
שנה טובה ובריאה, חתימה טובה, המשך הריון קל ולידה קלה.
וואוו. אני קוראת את התגובות שלכן ופשוט נדהמת. איזה לביאות.
אני רק בהיריון הראשון שלי, סובלת מכאבים עזים בקיבה לאורך כל היום, רק שבוע שישי ולא רואה את הסוף. לא מבינה איך נשים נכנסות שוב פעם במודע לזה. איזה סיוט.
ואתן פשוט מדהימות! כמה כוחות!
הי
קראתי את הכתבה והתגובות ואני פתאום מרגישה ככ נורמלית
אני עכשיו בתחילת הריון כבר שבועיים בבית לא קמה מהמיטה, מקיאה נון סטופ ולא מצליחה להכניס כלום לגוף לא אוכל ולא שתיה
בשלושת השבועות האחרונים ירדתי כבר כ7 קילו
ניסיתי את כל הטיפים והפטנטים וכלום לא עזר, וגם עירוי כבר קיבלתי
ניסיתי גם דלקלקטין וגם פרמין ולא היה שיפור
עכשיו הרופא רשם לי זופרן ואני תולה בזה תקוות
אני באמת חושבת שמעבר לסבל הפיזי שהוא באמת לא נסבל, מה שקשה יותר זה הסבל הנפשי
וההתמודדות עם הסביבה שלא מבינה על מה הפינוק
ברוך השם יש לי בעל תומך מאוד, אבל אני רואה את הקושי שלו וזה גם קשה לי
קצת עודד אותי לקרוא כאן ולהבין שאני לא משוגעת ולא מתפנקת סתם ושהכל בסדר ושיש לזה שם
ובעיקר בעיקר שאני לא לבד בכל הסיפור הזה
תודה רבה לכותבת ולמגיבות והרבה הצלחה ובריאות
היי ש,
אני כל כך מתרגשת מהתגובה שלך. את בהחלט לא לבד ולחלוטין לא מתפנקת.
אני מקווה שתצטרפי לקהילה שלנו בפייסבוק כי זה המקום הכי מבין ומחבק שיש.
תהיי חזקה, תני לעצמך גם ליפול. זה יעבור וזה יהיה הכי שווה את זה בעולם.
הי בנות,
אתחיל בעידוד שהתוצאה שווה את הסבל הנוראי.
אל תנסו להסביר את המצוקה כי אי אפשר להבין בכלל מה עובר עלינו.
תתמקדו בעצמכן, ובמה שעוזר לכן, גם כאשר ההקלה היא למספר שעות בלבד. אבל יחד עם זאת , חשוב לזכור כי גם בן הזוג סובל. אמנם לא סבל פיזי כמונו, אבל התסכול וחוסר האונים שלו הנובע מחוסר היכולת לעזור, קשה.
התחלתי עם ההקאות כבר בשבוע התשיעי להריון, וחייתי בתקווה שזה עד השבוע ה 12, ה 17, ה 21 …וכך זה היה עד הלידה.
הפיצוי היה בלידה קצרה, קלה וללא כאבים , התחלתי לחייך לראשונה זה 9 חודשים ברגע שהתחילה הלידה.
הייתי צריכה להתעקש על זירוז בשבוע 38, כי העובר לא במצוקה. העובר מקבל מאיתנו את כל מה שהוא צריך. התעקשתי שאני במצוקה.
הייתה לי טבלת יאוש של דקות.
נאמר לי ש 85% שההריון הבא יהיה אותו דבר, לכן נערכתי להריון השני בהתאם.
בהריון הראשון ירדתי כ 20 קילו, ואני נחשבתי לבחורה רזה, ולכן לקראת ההריון השני , דאגתי לעלות במשקל, עברנו לגור אצל חמותי כדי לחסוך ממני את הטיפול בבית ובילדה , עברתי לתפקיד יותר קל בעבודה כך שאוכל להיעדר לעיתים תכופות. ואת האינפוזיה, לאורך כל ההריון, קיבלתי בבית על ידי אחות שמוסמכת לתת אינפוזיה.
הקושי בהריון השני , היה בידיעה שכך יהיה עד הלידה.
לקח לי 10 שנים להתאושש פיזית מההריונות, ועל הריון שלישי לא רציתי לחשוב בכלל.
ההריונות שלי היו לפני יותר משני עשורים, ולא שכחתי את המצוקה. אבל בנות יקרות, גם לזה יש סוף. וסוף טוב.
תתארגנו לקראת ההריון הבא, ובהצלחה.
בהריון הראשון סבלתי מהיפרמזיס מהרגע הראשון ועד ללידה, בלי לדעת בכלל שיש לתופעה הזאת שם!
התופעה של הבחילות לאורך כל היום נמשכה עוד שנתיים אחרי הלידה!! עברתי כל בדיקה רפואית אפשרית כדי לשלול דבריל נוספים.
האם מישהי נוספת חוותה מצב דומה?
שווה לבדוק בקבוצה.
אצלי נשארה בעיה אחרי ההריון ה3, וטופלתי. אם את רוצה לדבר על זה תכתבי לי למייל. ונדבר.
זאת תשובה לאביטל
כל מילה שכתבת כמו יצאה לי מהפה ( תרתי משמע חחחח ). הקאתי מההתחלה ועד לסוף ההיריון. כל היום… כל הלילה… והבחילות הנוראיות. כלום לא עזר. אומללות. ואז נולדו הילדים המושלמים שלי, וברגע הסבל נעלם. דקה אירי הלידה כבר שלחתי את בעלי לקנות לי סנדוויץ בארומה, וסוף סוף בנסיעה הביתה לא היתה לי בלילה אחרי 9 חודשים שהקאתי במהלך כל נסיעה…
אני סבלתי כל ההריון מבחילות הקאות וריחות .נגעלתי מבעלי ומילדי.ירדתי7 קילו בהתחלה.
אני בטרואמהההה קשה!
מי שלא עברה את זה לא מבינה.
מתחברת מאוד לתחושה שלך. אני עכשיו בשבוע 9 ועץכבר שלושה שבועות שאני שבר כלי, לא מצליחה לעמוד. הייתי במיון וקיבלתי אישפוז ביץי כדי לא להדבק בקורונה. ההריון הראשון שלי היה מהמם.. קלי קלות. השני היה זוועה!!! לא הרמתי את הראד מהמיטה.. רק כדי להקיא.. עד שהדיקלקטין הציל את חיי. היום יש את התחליף של דיקלקטין וזה כבר לא עוזר לי .. זה הריון רביעי, את השלישי איבדתי בשבוע מאוחר יחסית… אני עם שני ילדים בבית שזקוקים לי ואני בקושי יכולה לתת להם מענה.. שלא נדבר על מטלות בית ובישול… תודה על מה שכתבת, זה ממש עזר לי להבין שאני לא לבד… אני הגעתי למצב נפשי לא קל… מלאה בתסכול ויאוש.
אני קוראת את כל התגובות פה ואת כל הסיפורים ואני פשוט מזדהה עם כולכן. אני אמא לשלושה תודה לאל. עברתי את שלושת ההריונות של הילדים עם היפראמזיס קשה שאף תרופה לא עזרה לי בהם גם לא דיקלקטין. ועברתי גם שתי הפלות בהן הקאתי את החודשים הראשונים עד שהקאתי כבר דם ולבסוף הפלתי את העובר. בכל סבב כזה הילדים לא ראו אמא במשך שלושת החודשים הראשונים שהם הכי קטסטרופלים בעבורי. ההריון האחרון היה מלווה בנוסף לבחילות הקשות גם בדפיקות לב שנקראות פעימות מוקדמות. מי שלא חוותה את זה זו קטסטרופה בפני עצמה. בעלי לא זז ממני הייתי במצב נפשי קשה. לילדים לא היתה אמא. זה היה נורא. כיום אני מצטערת. כל כך מצטערת על זה שאינני יכולה לבנות לעצמי משפחה גדולה. כל הזמן היו מנסים להציע לי הצעות מה כן לאכול ומה לא ושום דבר לא עזר. דבר אחד גיליתי אותו דווקא בהריון של הבן שהוא בעצם היה ההריון האחרון שחוויתי עד כה. בחודש השני זה לא היה יעיל כי ההקאות היו מיידיות אבל מהחודש השלישי למדתי שאם אני אוכלת משהו אחד אפילו אפרסק אני מייד מתעסקת במשהו שמסיט לי את המוח מהבחילות ואז האוכל בינתיים מתעכל {קוראת משהו, סורגת כיפה, משחילה חרוזים עם הבנות וכו'}. כך לא אכלתי הרבה אמנם אבל לפחות התחלתי אט אט להתאושש והפסקתי עם עירויי הנוזלים.
חלב סויה מאוד עוזר להתאושש דרך אגב.
בקיצור לדעתי חשוב לדעת שפשוט צריך להאמין שלפחות בסוף יש נקודת אור. בסוף יוצא תינוק שזה האושר הכי גדול בעולם!!!!!!!!
הסביבה לא בדיוק מבינה מה עובר עלינו. קיבלתי המון היערות כמו: כולן מקיאות בהתחלה. את לוקחת את זה יותר מדיי קשה. הייתי בייסורי מצפון ובדאון על עצמי. היחיד. אבל היחיד שהבין אותי היה בעלי והוא היחיד שתמך בי נפשית. חשוב שתדעו שאתן לא באמת מגזימות. זה באמת קשה והכי חשוב שתדעו שאתן לא לבד.
וואו איזה פורום , פשוט מתאר חוויות שלא כל אחד יכול להבין . רק בהריון השלישי אני מבינה שיש לזה ממש שם . בהריון הראשון לא התייחסו אלי , הייתי בוכה בחדר של הרופאים ואמרו לי שזה טבעי ואני בתוך תוכי ידעתי שלא כולן עוברות את זה. באמת כל הכבוד לכולכן , לפחות אנחנו יודעות שזה יחלוף מתישהו
תודה עידית, אני שמחה לשמוע שלפחות היה לך את בעלך לתמיכה – זה כל כך מרגיע ומנחם שיש מישהו ששומע אותנו ולא מנסה לשפוט.
האם קיים מצב שבו אשה שסובלת מהיפר מזיס כל החיים כבר 7 הריונות (לא כולם נולדו)
ו בהריון השמיני לא תסבול מהיפר מזיס ?
או שזה דבר שקבוע בכל הריון ברגע שיש כמה כאלה
אין לי את האפשרות או הידע או הניסיון לענות על זה, עברתי רק הריון אחד.
ממליצה להיכנס לקבוצה בפייסבוק ולהעלות את השאלה שם.
שמעתי על הריונות קודמים שהיו ללא הקאות ואז פתאום כן, לא שמעתי על כאלה שהתחילו הריונות היפראמזסיים ובהריונות שלאחר מכן זה לא היה.
אין לי מושג, אני רוצה לקוות שזה אפשרי.
לפעמים שווה לבדוק בזמן שאת לא בהריון האם יש לך מחלת מעי סמויה שמתפרצת בהריון- שמעתי מד"ר פומפ שלפעמים זו הסיבה להיפראמזיס
שלום, אני בשבוע 15 אחרי 3 אישפוזים ו3 פעמים במיון. אכן כפי שנכתב יש חוסר ידע עצום אצל הרופאים. לאחרונה קבלתי ׳מעזר מציון׳ המלצה על רופא בשם גיל פומפ, מקבל מבוטחי מכבי במודין עילית ובחולון, ישנהאפשרות גם אפשרות להגיע בפרטי. אני הגעתי אליו דרך הקופה. זה הרוםא הראשון, גם מבין הרופאים בבתי החולים (ההיתי בשניים) שמבין ויודע ועושה סדר. הוא ממליץ על טיפול מניעתי על לא להגיע להשפוזים. אומנם הוא לא פותר את הבעיה, אבל עוזר להגיע להקלה. אחד הדברים שהוא ממליץ הוא על קבלת הירוי פעמים בשבוע באופן שוטף.
הרופא שציינת לא מקבל את כל חברי הקופות חולים.
שנית, הוא מתמחה בסימפוליוזיס. שזה התרחבות עצמות האגן ונותן זריקה . אולי התכוונת לזה שהוא ממליץ על עירוי.
הוא אמנם מומחה לסימפיוליזיס, אבל גם אני הייתי אצלו- והוא טיפל בהיפראמזיס שלי בצורה מקצועית ממש. רופא תותח.
אחת ההמלצות שלו היא להתחיל דיקלקטין חודש לפני הריון, אם ההריון מתוכנן. לוקח לדיקלקטין כמה שבועות להשפיע, ואם מתחילים אחרי שהבחילות מתחילות- עוזר הרבה פחות. אגב יש דיקלקטין קנדי ודיקלקטין ישראלי, לכל אחת עוזר משהו אחר.
הכל כ"כ נכון!
גם אני כמוך לא התאמצתי להסביר – מי שרוצה שיעזור ומי שלא, עדיף שישתוק.
הקושי הגדול הוא ליפול ולהבין שהפעם את באמת לא יכולה לבד, ואת חייבת לבקש עזרה… קושי מטורף!!!
היי חברות, גיבורות!
אני אחרי הריון רביעי עם היפראמזיס נוראי. גיהנום עלי אדמות…
בהריון הזה אחרי אישפוז קשה גיליתי את הדיקלקטין.
הוא אולי עזר ב2 אחוז,
אבל פתאום התחלתי לראות את האור בקצה המנהרה.
מגסיסה מוחלטת, המח שלי חזר לתפקוד כלשהו..
רק מי שנמצאת במצבנו, תוכל להבין במה מדובר.
שורה תחתונה, מסתבר שרובנו לא יודעות איך לקחת את הדיקלקטין באופן כזה שישפיע.
כי לא הרופאים ולא אף אחד נותן לנו את המידע הנכון לגביו.
כותבת בקצרה:
דיקלקטין הוא כדור בהשהייה איטית.. הוא מתפרק בגוף מרגע שלקחת אותו במשך כמה שעות.. (לכן לפעמים אחרי שעתיים שלוש באחת ההקאות קורה שהוא יוצא בשלמות)
אז חשוב לדעת:
1. מומלץ להתחיל איתו כבר בשבוע 3-4 גם אם עדיין הבחילות לא בעוצמה. (לבקש מרופא משפחה מרשם באפליקציה, והוא מוציא בקלות)
2. גם אם לא לקחת מההתחלה בכל שלב ובכל שבוע אפשר להתחיל(אני התחלתי לקחת רק בשבוע 9 וזה הקל)
3. לשים לב לקחת 4 כדורים בשעות קבועות (וזה הסוד של הכדור הזה) עם הפרשים של לפחות 5 שעות.
נניח כדור אחד בשעה 9:00 בבוקר
כדור שני בשעה 14:00
ו2 כדורים יחד בשעה 20:00
כמובן שאם למישהי הבחילות החזקות הן לא בלילה, אפשר לקחת באופן שונה
רק מה שחשוב זה לקחת בשעות קבועות(!!!) ולא לפספס שום כדור (!!!) איך שהתחלת כך להתמיד בלי שינויים של מינון או שעות.
ודבר אחרון שחשוב לדעת
הכדור לא משפיע מיד – אל תתייאשו.
תנו לו טווח של שבוע/שבוע וחצי להשפיע. אל תפסיקו לפני..
זה מניסיון של כמה נשים שאני בקשר איתן שטענו שהכדור לא משפיע עליהן כלל,
וברגע שלקחו את הכדור לפי ההסבר הנ"ל,
היתה הקלה כלשהי.
שווה לנסות
בהצלחה לכולנו!!!
תודה רבה! זה ממש נותן את התחושה שאני לא לבד.
האמת שאני ילדתי לפני תשעה חודשים, והחיים שלי פשוט חזרו אלי מאז.
זו הייתה תקופה טראומטית, ראיתי הכל שחור (כפשוטו), הייתי נורא חלשה, במשך חמישה חודשים ואף יותר, חמישה חודשים של לפחות 5 הקאות ביום, של עייפות, חולשה, דיכאון, חוסר תפקוד, דפיקות לב, עירויים ופשוט מלחמה עם עצמי.
אני רוצה משפחה גדולה, ומקווה שאוכל להתאושש ולהיות מוכנה לקבל את העובדה שאני חלשה בהיריון. ומותר לי! הגוף שלי בונה חיים בתוכו, מפנה את כל הכוחות להמציא ולבנות את האיברים של התינוק שלי, וזה עסק די מורכב.
והסביבה תמשיך להגיד דברים. ולא בטוח שבעלי תמיד יבין. ולא בטוח שיהיו לנו ילדים 'צמודים בגיל'. אבל אני מקווה שלא אתן להיפרמזיס הזה להחליט כמה ילדים יהיו לי.
מעיין, בפעם הבאה את תגיעי מוכנה, מודעת ועם נפש חזקה הרבה יותר.
אם עברת היפראמזיס אחד, את תצליחי לעבור כל מכשול שיציבו בפנייך.
לסביבה תמיד יהיה מה להגיד, זה לא מעניין אף אחד. תקשיבי רק לעצמך.