יש לי תמיד קונפליקט כזה בעבודה בין זה שאני צריכה לעצב כריכה לבין זה שאני רוצה לקרוא את הספר. כשאני מקבלת ספר לעיצוב אני מעדיפה שלא לקרוא אותו כדי שאני אוכל להעביר את המסר הכללי שבו, לא להיות מקובעת לסממנים ספציפיים שאני התחברתי אליהם, הרי כל אחד מתחבר למשהו אחר.
בעבודה עם הספרים שא(ה)בות מוציאות לאור זה קונפליקט שלרוב אני והערכים שלי מפסידים בו. ישר קוראת.
אני מתה על רומנים, קלישאות וספרים של טישו וסוף טוב. ו'קולו של ארצ'ר' שכתבה מיה שרידן הוא בדיוק כזה ואפילו יותר.
יש בו מתח, יש בו אהבה, יש בו הומור ויש בו כל כך הרבה רגש. הוא סוחף. הוא פשוט ספר מתוק בצורה הכי טובה של המילה.
"אור רב יותר בוקע מאלה שיש בהם סדקים"
ברי פרסקוט מנסה לפתוח דף חדש בחיים אחרי טראומה קשה שעברה. היא מגיעה לעיירה פליון, עיירה כזו שכל התושבים בה יודעים בדיוק מי את, מה את ומה אכלת לצהריים.
ארצ'ר הייל הוא בחור שתקוע עמוק בתוך העבר הקשה שלו, בודד, לא מדבר עם אף אחד, ואף אחד בעיירה אפילו לא מנסה לתקשר איתו. הוא לא גיבור רומנים טיפוסי, הוא ממש ההפך (חוץ מזה שהוא יפה בצורה קיצונית), הוא שקט, חלש, דחוי. הוא קורבן של הנסיבות וזה אחד הדברים שכובשים בו יותר מהכל.
משהו בארצ'ר מושך את ברי מהרגע הראשון בפגישה מקרית בחניון של הסופר, וכמובן שכמו בכל ספר טוב הגורל עושה את שלו והם נפגשים שוב. הם שניהם פגועים, מצולקים מהעבר, שניהם לבד בעולם, שניהם מחפשים את השקט. היא היחידה שמצליחה לדבר איתו בשפתו. הוא מציל אותה, היא מצילה אותו. בדרך הם מתמודדים עם החיים. מושלם.
וארצ'ר? הו ארצ'ר. תשכחו כל מה שידעתן על book boyfriends, ארצ'ר הייל מגדיר את המונח מחדש. הדמות הכי מתוקה, תמימה וכובשת שקראתי.
boys in books are better
תקציר:
כשברי פרסקוט מגיעה לעיירה הישנונית פליון, השוכנת על שפת אגם במדינת מיין, היא מקווה, כנגד כל הסיכויים, למצוא שם את השלווה לה היא נזקקת.
ארצ’ר הייל הוא מתבודד. הוא נוצר בתוכו זכרונות קשים אותם אינו חולק עם איש, חי את חייו כבלתי נראה וכבלתי נשמע.
כבר ביום הראשון של ברי בביתה החדש, נקשרים חייה בחייו של ארצ’ר, ודבר לא יהיה עוד כשהיה.
‘קולו של ארצ’ר’ הוא סיפורה של אישה הכבולה לזיכרון של לילה איום ושל גבר שאהבתו היא המפתח לשחרורה. וסיפורו של גבר דומם החי בכאב מתמיד והאישה שעוזרת לו למצוא את קולו.
הספר זמין לרכישה כאן