יש רגעים שאני מרגישה כאילו המוח שלי עומד להתפוצץ מרוב דברים שאני צריכה לזכור. אינספור פתקים באייפון ועל יד המחשב, רשימות על הלוח ובמאחורה של הראש. לו"ז, לקוחות, חגים, פגישות, עבודה, עבודה, עבודה.
אני סוגרת חודשיים עמוסים במיוחד בסטודיו, מרוץ נגד השעון, נותנת את ה-100% שלי ועדיין לא מספיקה הכל. זו הרגשה קצת מתסכלת. בסוף כל יום אני מתיישבת על הספה ומרגישה כאילו אני אחרי ריצה, מתפרקת ונרדמת ועוד יום חדש מתחיל לו.
באמת שאין לי מושג איך הזמן רץ כל כך מהר. בא לי לבלוע את העולם אבל לא נשאר לי זמן אפילו לעכל את הביס הקטן שאני לוקחת.
דברים שרואים משם
השבוע שאלה אותי חברה, אמא לתינוקת "איך את מצליחה לעשות את הכל? זה נראה כאילו את בכל מקום כל הזמן", והתחושה שלי הייתה מיקס של רגשות. זה נע בין צחוק היסטרי, חמלה, בילבול, התרגשות וסיפוק אדיר. דברים שרואים משם נראים ממש אחרת מכאן.
צחוק כי אני כל-כך-ממש-בשום-צורה לא מספיקה הכל. אפילו לא חצי ממה שהייתי רוצה לעשות. אני מתעדפת – יוני, שמעון, לקוחות, אני. בדרך כלל פשוט לא נשאר לי זמן ל"אני".
חמלה כי אני כל כך מבינה את התיסכול שלה, על מה שהיא רוצה לעשות ולא מתאפשר בגלל שקודם כל הם ואחר כך אנחנו.
תיעדוף. והיא אחרונה.
בילבול כי תהיתי האם זה מה שאני משדרת? האם יש מישהי איפשהו שמרגישה פחות מוצלחת בגללי?
וסיפוק כי המאמץ שלי, כך מסתבר, משתלם. יש תוצאות, הן נראות לעין, אנשים מבחינים בהן.
האמת היא שכל מה שרציתי באותו הרגע הוא לעצור את כל גלגלי הרכבת שדוהרים לי בראש, לגשת אליה ולתת לה חיבוק. להראות לה אותי באמת ולהסביר לה שהיא, ככה בדיוק כמו שהיא, היא פשוט נהדרת. הייתי רוצה לקחת לה את הילדה שלא מרגישה כל כך טוב לאיזה שעה-שעתיים, לשלוח אותה עם מחברת לבית קפה. לבד. עם המחשבות. שתנוח, תרגע מהמרוץ. שתמצא את עצמה. רק לרגע, ואז תחזור. אבל לא באמת יכולתי, הגלגלים שלי המשיכו לדהור, היא שם ואני כאן ונהיה לי קצת עצוב.
כשילד חולה זה כל כך מוציא אותנו מאיזון, זה מרגיש כאילו זה לא יגמר לעולם ושאין סיכוי שאנחנו נחזור לשיגרה מתישהו בקרוב. נקודות הקיצון הן היחידיות שפועלות, אין אמצע. ילד חולה רק מדגיש את המהפך הזה שהחיים שלנו עברו, מקצין אותו.
כל מה שאני זוכרת מהשנה הראשונה של יוני זה שהוא היה חולה, המון. רוב הזמן. הוא רגיש מאוד הרופאים אמרו לנו.
היום אנחנו מצליחים מעט לאזן את זה עם טיפול מונע ומערכת חיסון שמתחזקת מטבעה. אבל זה כמעט כל מה שאני זוכרת מאותה שנה. חום. מיון. אנטיביוטיקה. זה והתחושה שזה לא יגמר לעולם.
כולם תמיד אומרים לנו שאמהות מלווה עם המון רגשות אשם, אבל אף אחד לא אומר לנו שזה לא מסתכם בהאם נתנו להם אוכל מספיק בריא או בכמה שעות הם היו היום מול המסך. יש גם המון אשמה שלנו כלפי עצמנו. עשינו או לא עשינו, הספקנו או לא הספקנו, אנחנו מספיק טובות? אנחנו כל הזמן נבחנות.
באמת שהייתי שמחה להאשים פה את הסביבה ולהגיד ש"כולם מצפים מאיתנו ל…" ובגלל זה הלחץ התמידי שאנחנו נמצאות בו, אבל זה פשוט לא נכון. אף אחד לא באמת מצפה מאיתנו לשום דבר ואני בספק אם בכלל לאנשים אכפת איך ניהלת את היום שלך. זה אנחנו.
אנחנו רגילות לרף מסוים של דברים, אנחנו מצפות לעמוד ברף הזה ואולי אפילו לעבור אותו, ואנחנו מתאכזבות כשזה לא קורה. פתאום שכחנו שהחיים שלנו השתנו, שכחנו את המהפך, את סדרי העדיפויות שאנחנו עצמנו קבענו. כשאנחנו מאכזבות את עצמנו ואין לנו מישהו אחר להאשים זה מסתכל פי כמה.
אז איך אני עושה את זה?
אני פשוט לא. אני יודעת שיש דברים שאני חייבת לעשות ויש דברים שאני רוצה לעשות, והייתי שמחה להגיד שיש לי איזון בין הדברים אבל זה לא נכון. את מה שאני חייבת לעשות – עבודה שוטפת – אני אעשה קודם. אם נשאר לי זמן (נדיר ביותר על גבול הלא קרה מעולם) אני אעשה את מה שאני רוצה. פעם עוד הייתי מצליחה להכניס עבודה גם אחרי שאני מרדימה את יוני, היום כבר אין סיכוי. הראש שלי לא מתפקד, המוח כבוי. אז בשעות האלו אני אכניס את הדברים שבא לי – אכתוב עוד פוסט, אקרא ספר, אחשוב על עצמי.
ואם להיות ממש כנה, רוב הפעמים תמצאו אותי כמו זומבי, מול הטלויזיה, בוהה. למה? כי זה מה שהייתי עושה פעם וזה הניסיון שלי להראות לעצמי שאני הישנה עדיין שם.
היום אני יודעת שכל בוקר זו התחלה חדשה והתמודדות חדשה. כל בוקר אני קובעת לי את הסדר מחדש. יש ימים שזה מצליח, יש ימים שזה לא. יש ימים שאני אפסיק לנסות, ויש ימים שאני אלחם בכל הכח.
על התמונות שלי באינסטגרם יש פילטרים, הנוכחות שלי בפייסבוק היא לפי הפסקות האוכל שאני עושה, והפוסטים שאני כותבת בבלוג – הם מתבשלים לפעמים חודשים בפתקים שלי בטלפון עד שאני מוצאת רגע לשבת ולכתוב אותם, ומה הייתי עושה בלי הפתקים האלה בטלפון?
אז לך חברה יקרה, וגם לעצמי, אני רוצה להגיד שמה שאת מרגישה זה בסדר, מותר לך, וכנראה שזה מראה עד כמה את רוצה וכמה בוער בך לעשות דברים. תזכרי לפעמים לוותר לעצמך טיפה. לעשות הפסקות בעיקר כשעמוס לך נורא בראש.
ושתדעי לך שהמאמץ שלך – רואים אותו.
……….
על השרשרת שבתמונה, שתמיד מצליחה לעודד אותי, אחראית חני סער, בסיס האם המקסימה.
