אז הנה, עשיתי גם חיבור לפסח ? אבל האמת היא שזה בדיוק מה שזה. שיחרור. חופש.
קוראים לי חן ואני גיליתי שגם את האמהות המושלמות ביותר, בעיני לפחות, אנשים זרים שופטים! (סאונד אפקט של התגלות)

כמכורה לאינסטגרם (תעקבו אחרי פה) אני מפתחת קשרים עם כמה אמהות שנראות לי מגניבות. רובן נשות קריירה עם פרוייקט אמהי מגניב שהפך אותן לאימפריה קטנה ומעוררת השראה.
הדבר המשותף לכולן הוא שהן לא תכננו את זה, האמהות גילגלה אותן לשם. החיים קרו.
הדבר הנוסף שמשותף לכולן הוא שהן כנות. הבית שלהן מבולגן, הן מתפשרות על מלא דברים, הן מנסות לשלב הורות וזוגיות וקריירה וגם כשזה לא יוצא להן הכי מוצלח זה עדיין פוטוגני כי יש מאחורי זה סיפור ומסר.
הן אמיתיות גם במצבים בהם הפילטרים של האינסטגרם לא מצליחים לטשטש את המצב. במקרים הספציפיים האלו – דברים שרואים מכאן גם רואים משם.

צרת רבים…

בשבוע האחרון, ומאחר שזו קהילה שבה אחת עוקבת באדיקות אחרי השניה, החלו לצוץ סיפורים על הביקורת שאותן אמהות מקבלות מהסביבה, לרוב מאנשים זרים.
– איך את מעיזה לצאת לבד לחופשה של שבוע ולהשאיר את הילדים עם הבעל? (עוקבת לאמא ל-4 שיוצאת לנסיעת עסקים) // ילדים צריך לגדל בבית, אמהות לא צריכות לשבת במקומות ציבוריים עם ילדים שלא יודעים להיות בשקט (נשים זרות ברחוב על אמא עם תאומות בנות שנה) // הם לא נראים שמחים במיוחד // רק חטיפים הם אוכלים? // תחליפי לה חיתול!
ועוד, ועוד, ועוד דוגמאות שכולנו כבר שמענו.

מעבר לזה שאלו דברים ממש לא הגיונים להגיד, יש את עניין הלמה אתם חושבים שיש לכם את הזכות להעיר על משהו שלא נוגע לכם?
זה זרק אותי ללא מעט הערות שאני קיבלתי בשנתיים האחרונות (וזה סך הכל שנתיים, מה יהיה הלאה…?) שהדבר היחידי שהן הצליחו לעשות זה להוריד לי את הביטחון העצמי בהורות שאני מנסה לגבש וללמד את עצמי לצעוד בה. הרי ברור שהוא נושם בתוך המנשא, למה שאני לא אפרסם תמונות שלו? ולמה שאני לא ארים אותו אם הוא בוכה? וכן, הוא הוא קשור אלי. אני אמא שלו. למה זה לא בסדר?!

הרגשתי רע לגבי אותן נשים. הרגשתי עצוב לגבי האנשים חסרי הכבוד. הרגשתי קצת יותר טוב לגבי עצמי. מסתבר שגם אלפי קילומטרים לא יכולים לשנות הטבע האנושי. אני לא לבד.

למה הוא בוכה?

השבוע הזה גרם לי לחשוב קצת מעבר לעצבים, תהיתי אם יש דברים שמותר להגיד לאמהות? יש הבדל בין הערות מחברים או בני משפחה להערות מאנשים זרים? ולמה זה כל כך מרגיז אותי?

התשובות שלי לעצמי הן קודם כל שכן, יש דברים שמותר להגיד, ההבדל הוא בגישה. אל תתקפו אותי, אל תתנשאו, אל תנסו להוכיח לי נקודה, אל תלמדו אותי אם לא ביקשתי. אני יודעת שאני לא יודעת, אבל תאמינו לי שאני מנסה. אני לומדת. גם אתם למדתם פעם.

יש הבדל גדול בין הערות ממכרים שלנו להערות מאנשים זרים. ההבדל הוא שהערות של מכרים יפגעו בי יותר. אנשים זרים לא מכירים אותי, אני אתייחס לעקיצות שלהם בהתאם ולרוב אבחר להתעלם, אבל כשזה בא מאלו שכן מכירים אותי וכן רואים את המאמצים שלי והרצון שלי להיות האמא הכי טובה ש**אני** יכולה להיות ועדיין בוחרים להעיר ולהוריד את הביטחון – זה כבר מרושע. זה לא משנה מה הכוונה, אני בטוחה שהכוונות של כולם הן טובות בבסיס שלהן.

ולמה זה כל כך מרגיז אותי? כי אנשים שוכחים.
אני לא מכירה מישהי שלא חטפה ביקורת על הדרך שבה היא בחרה לגדל את הילדים שלה. שלא שפטו אותה על זה שהם רואים טלויזיה או אוכלים חטיף או התחילו לבכות באמצע הקניון. זה לא מהיום. אז למה זה עדיין קיים?

אם יש משהו שחשוב לי ליישם אחרי כמעט שנתיים כאמא במשרה מלאה זה שאם אין לי משהו טוב להגיד – אני לא אגיד אותו. ואם יש לי משהו טוב להגיד – אני אדאג שהוא יישמע.
הנימוס והנחמדות הפכו להיות משהו זר ומוזר והתחלפו בצורך לחנך, בלהראות שאני יודע/ת יותר טוב.
אבל זאת תקופה של שינויים, ודברים חדשים קורים פה. מתפתח פה דור חדש של אמהות שאומרות די. זאת אני וזו הדרך שבחרתי, אתם לא חייבים לאהוב את זה, אתם לא חייבים להסכים עם זה אבל אתם כן בהחלט חייבים לקבל את זה.

אני שמחה שיש לי את הזכות לאהוב את יוני ועדיין להתלונן כשקשה. אני רוצה להתפרק ולאסוף את עצמי מחדש. אני רוצה שהוא יהיה עצמאי ואני רוצה ללוות אותו בדרך לשם. אני רוצה לצחוק עליו ואיתו ועלי ועלינו. אני בעיקר רוצה להראות לאמהות טריות אחרות שזה קשה כל כך אבל שיש רגעים שהם ממש בסדר. שיש תקופות שזה קסום ושיש תקופות של ״למה הייתי צריכה את זה״. שלא תמיד זה מספק ולפעמים זה כל מה שאת צריכה בעולם. לספר את הדברים שלא סיפרו לי.