תהליך בחירת הספרים שלי לקריאה היום מתחלק לשניים –
1. כריכה
2. ספרים שאני מקבלת לעצב להם כריכות מההוצאות איתן אני עובדת
את 'להתאהב בגרייס' הרמתי בגלל הכריכה אבל רכשתי בגלל הטקסט על הסופרת:

"קריסטל סאתרלנד נולדה באוסטרליה, ארץ הקיץ הנצחי. היא עבדה כעיתונאית באמסטרדם ובהונג קונג. אין לה ילדים ולא חיות מחמד אבל היא נוהגת לכנות את החפצים שלה בשמות. בהולנד היו לה אופניים שנקראו קים קרדשיאן, ודינוזאור מתנפח בשם הרברט. להתאהב בגרייס הוא ספרה הראשון."

אמרתם אמסטרדם וקרדשיאן באותה הפסקה, קניתם אותי.

אז התחלתי לקרוא אותו ביום שני בערב, חשבתי עליו רוב יום שלישי וסיימתי אותו בבוקר יום רביעי (ממש עכשיו).
כן. נשארתי ערה כדי לסיים לקרוא אותו. אני, אמא לפעוט בן שנה ושמונה חודשים, נשארתי ערה כדי לקרוא ספר. הייתי חייבת.

אז, 'להתאהב בגרייס', בתרגומה הלא פחות ממופלא של ענבל שגיב-נקדימון, הוא ספר אהבת נעורים, אבל ממש לא עוד סיפור אהבה.
הוא מהספרים האלה שגורמים לך לצחוק בקול בחדר מלא אנשים שאת לא מכירה.
הוא מהספרים האלה שאת רואה בהם את עצמך, את החברים שלך, ואת רוצה לחזור איתם שוב לתיכון.
הוא מהספרים האלה שבא לך לשמוע אחריהם פלייליסט של טיילור סוויפט וג'סטין. In a good way.

בוקליסט הגדירו אותו כ"מרגש, מורכב, מצחיק" וזו הגדרה די מדויקת. הייתי מוסיפה שהוא גם קצת כואב ומאוד מפקח. סוג של גלולת פרופורציה שהייתי שמחה לקבל בתור מתבגרת. הוא שנון, מלא ציטוטים מוכרים מספרים וסרטים שעוזרים עוד יותר לתחושת החיבור לדמויות, והוא ציני עד דמעות.

"גרייס נשאה את ריקי מרטין פפינו במכל טאפרוור בתיק שלה עד להפסקת הצהריים, ועשינו לו לוויה קטנה אך רצינית מתחת למושבי האיצטדיון. כולנו המהמנו את "לה וידה לוקה" ומילאנו את הקבר הקטנטן, המסומן עד עצם היום הזה בקרס דיג (לא יפה, אני יודע)."

והדמויות? חוץ מהנרי וגרייס, הדמויות הראשיות, יש את החברים הכי טובים שלו – לולה, להט"בית פמיניסית עם הומור שנון ותמיכה נאמנה לחברים שלה, ומורי – אוסטרלי לשעבר שמתעקש לשמר את המוזרויות של התרבות האוסטרלית, וזה עובד לו מעולה עם בנות. שניהם דמויות שכל-כך, כל-כך כייף לקרוא. ויש את ההורים של הנרי שהם בדיוק איך שהייתי רוצה להיות בתור אמא – קלילים, זורמים, דואגים ואוהבים ועם חוש הומור מוצלח במיוחד שנותנים לילדים שלהם לעשות טעויות.

אין פה את הסיפור על הבחורה המושלמת שמתאהבת כנגד כל הסיכויים בחנון של הכיתה. יש פה סיפור על בחור רגיל, כמו שרובנו היינו בתיכון, עם רגליים על הקרקע, עושה את מה שצריך כדי לעבור את התיכון עם ציונים טובים ולהתקבל לקולג'. חיי יום-יום שיגרתיים של טינאייג'ר טיפוסי.

"סיפורים עם סוף טוב הם פשוט סיפורים שעוד לא הסתיימו"

אני לא רוצה להתחיל פה עם ספויילרים ותיאורי עלילה כי באמת אין צורך. זה ספר נהדר. פשוט ככה. תקראו אותו ותגלו למה יש דגים על הכריכה.

תקציר: