מכירות את הצורך הזה להיראות כאילו הכל אצלנו הולך לפי התוכנית כל הזמן? הבית נקי ומסודר, הרצפה שטופה, הצעצועים במקום ואם מישהו יגיע בהפתעה אנחנו נמצא את עצמנו מתנצלות על כך שחיים בבית שלנו ושבדרך כלל זה ממש לא ככה?
מכירות את הצורך הזה שהחיים שלנו יראו כמו לוח השראה בפינטרסט? שכל עבודת יצירה שנתחיל עם הילדים גם נסיים והיא אפילו תיראה טוב? שבסוף היום, 19:30 בדיוק, הילד ירדם ואת תתקתקי מיד את הכל ואז תכיני לעצמך כוס קפה ותשבי לקרוא מגזין לייף סטייל על הספה עם מיליון כריות הנוי שלך?

רוב הזמן אני מסתובבת בבית עם תחושה של יכולתי יותר טוב. יכולתי לחשוב מראש על מה צריך בשביל לגוון את ארוחת הערב, יכולתי לעשות הפסקה בעבודה ולהכניס עוד מכונה. איך יכול להיות שכולם מספיקים הכל ואני לא? ואיך הכלבה הזאת מצליחה להשיר כל כך הרבה שיערות?! הרגע, לפני יומיים, שטפתי!
נמאס לי. אני לא אמא מושלמת. אני אמא רגילה.

1. החוקים שלי כל הזמן משתנים.

אני דוגלת יותר בשיטה שאני קוראת לה תבחרי את המלחמות שלך. מותר-אסור, כן-לא, שחור-לבן…זה פחות בשבילי.
אין לי כח לוויכוחים ומריבות ואני מנסה להימנע מהם עד כמה שאפשר, במיוחד עם ילד בן שנתיים שלא מפסיק לבדוק את הגבולות שלי. אני כן תומכת ומיישמת את עניין הילדים צריכים גבולות ומסגרת, זה נכון כי גם אני כמבוגרת האחראית צריכה גבולות ומסגרת כדי שאוכל להעריך, בצורה הכי מוטלת בספק, את שיגרת היום שלי.
אבל עד כמה זה קריטי אם הוא יסיים הכל מהצלחת? ומה יקרה אם אני אוותר הפעם ואתן לו מיץ? ומה לגבי פעם אחרונה ודי? עד כמה אפשר למתוח אותה? והצעצוע הזה שהוא מתעקש לקחת עכשיו מהמקלחת למרות שהוא נוטף מים?

יש דברים שפחות חשוב לי להתעקש עליהם, יש דברים שמהותי לי להתעקש עליהם ולא משנה מה. אתה יכול לראות עוד פרק בסדרה שאתה אוהב – אתה לא יכול לחצות את הכביש בלי לתת לי יד. אתה יכול להירדם בסלון – אתה לא יכול לשחק בסלון עד 22:00 בלילה. כמו שאמרתי, בוחרת את המלחמות שלי.

2. אני לא נאמנה להטפות של עצמי

אני אומרת ליוני לסדר את הצעצועים שלו אבל החדר שלי הוא ערימת כביסה אחת גדולה. אני מבקשת ממנו לא לצעוק אבל בעצמי מרימה את הקול כדי להבהיר נקודה. אני מנסה להגביל את הצפייה שלו ביו-טיוב אבל מבלה הרבה יותר מידי זמן עם הראש בטלפון. דוגמה אישית, למה זה כל כך קשה?
אני אתעכב בעיקר על עניין הצפייה בסרטים, הרי כל מי שרק תשאלו יגיד לכם שמסכים זה לא טוב, לא כדאי לחשוף אותם לטלוויזיה יותר מ-x שעות ביום, ושהטלפון פולט קרינה.
האם זה מדאיג אותי? ברור. האם אני עושה עם זה משהו? משתדלת. וזה הרגע בו אני אומרת לעצמי – את כזאת גרועה.
ואז הוא מפציץ באינפורציה שהוא למד מדייגו על תוכי מקאו ואני חושבת לעצמי שאולי הטכנולוגיה לא כזאת נוראית.

3. אני לא גורו של מזון בריאות

אני יודעת שהוא מקבל בגן שתי ארוחות מזינות – בוקר וצהריים, וזה מוריד ממני את הלחץ כל כך. ברור שחשוב לי שהוא יאכל בריא, והוא אכן אוכל, לרוב, בריא אבל אני חייבת להיות כנה פה – אוכלים אצלנו גם ג'אנק.
אני ממש משתדלת בגזרת הפירות, ואנצל עד תום כל ירק שהוא רק יסכים לטעום אבל האמת היא שאם יש לי את האופציה לעגל פינות ולהזמין פיצה, אני אעשה את זה. לאכול בחוץ זה כל כך הרבה יותר פשוט.

4. אני מתעצבנת וצועקת

ואני שונאת את זה. אבל יש רגעים שאני מגיעה לקצה גבול היכולת שלי. זה יכול להיות כי עבר עלי יום רע או כי אני עייפה או כי אני לחוצה. זה אף פעם לא באשמת יוני, אני יודעת את זה, אבל זה תמיד יוצא עליו כי הוא פשוט שם והוא צריך משהו. עכשיו.
אני לא אוהבת לקרוא לזה גיל שנתיים הנורא, הוא לא באמת נורא, לא לנו ההורים לפחות. הוא נורא לילד קטן שמנסה להסביר ולא מוצא את המילים, אבל לא לי. אני פשוט חסרת סבלנות ואני צריכה להזכיר את זה לעצמי שוב ושוב ושוב.
אני לא מצפה מעצמי להיות תמיד רגועה, אבל אני כן מצפה מעצמי להיות מודעת שזו אני ולא הוא.

5. אני לא יכולה לעשות את הכל לבד

מודה. זה בלתי אפשרי.
מאוד קשה לי להאציל סמכויות, אני מאמינה שאם אני רוצה שמשהו יעשה אני צריכה לעשות אותו בעצמי. ואז נולד לי ילד.
בהתחלה היה לי מאוד קשה לשחרר, לתת אותו למישהו אחר כדי שאני אוכל לנוח. הכל סבב סביבו. לא שיחררתי, גם לא לשמעון.
שנתיים מאוחר אני מבינה את הטעות שלי. היום אני רק מחפשת מי יכול לשחרר אותי לכמה שעות כדי שאני אוכל לסיים עבודה, ללכת לפילאטיס או סתם לנוח לרגע. אני צריכה עזרה.

אני עושה טעויות, אני מנסה שוב, ואני מנסה שוב בדרך אחרת. אני עייפה, ואני חסרת סבלנות. זה לא אומר שאני נכשלתי – אני לומדת. כל הזמן.
אני אמא / עוד אמא / סתם אמא / אמא רגילה. אני אמא של יוני וזה מה שחשוב לי. ואני יודעת שבסופו של דבר זה גם מה שחשוב לו.
אמהות, לפחות זו שרובנו מנסות להסוות תחת מראה של שלמות שרק העולם הדיגיטלי יכול לאפשר לנו, צריכה לתת לנו מקום להיות גם רגילות לפעמים. מקום לנשום עמוק ולהמשיך הלאה.
אמא רגילה זה מגניב.