ליום המשפחה תכננתי לכתוב על כמה מרגשת הייתה הפעם הראשונה שיוני אמר לי "אמא, אני אוהב אותך". תכננתי לספר על החמימות הזאת בלב והדמעות של ההתרגשות, על התחושה הנפלאה, על זה ששום דבר לא משתווה לזה… ואז הבנתי שהוא משחק בי היצור הקטן הזה… הוא קלט אותי.
הייתי בטוחה שיש לי לפחות עוד עשור עד שאני אתחיל להתמודד עם גיל ההתבגרות שלו, אבל נראה לי שטעיתי ובגדול.
'גיל שנתיים הנורא' כולם קוראים לזה, בתכלס זה יותר 'היי אמא, נכנסת למבחן של החיים שלך. בואי נבדוק כמה מהר תאבדי את השפיות'. והוא בוחן אותי. בכל שניה. בכל דקה. ואני, לרוב, מאבדת את זה.
כבר מגיל שנה וחצי אני מוצאת אותנו מתווכחים על דברים מפגרים לחלוטין החל מלמה הוא לא יכול לאכול מפית לארוחת ערב ועד למה זה מסוכן לו לקפוץ מהספה על השפיץ של השולחן.
לאחרונה גיליתי שהילד הזה שלי הוא די חכם, וגם מאוד מניפולטיבי. הוא לקח את כל החולשה הזאת שלי והוא משתמש בה.
הוא בטוח שאלה מילות קסם שאמורות לתקן ולסדר לו את הכל, שאני אסלח לו על כל הצעצועים שהוא בלגן ועל כל האוכל שזרק על הרצפה. הוא צודק. צדק.
עליתי עלייך ילד!
וזה לא שיש לי מושג מה לעשות עם העניין הזה, כן? אז אני מתחילה לקרוא כל מיני בלוגים ומאמרים על חינוך וגבולות ויוצאת יותר מבולבלת ממה שהייתי. יש כל כך הרבה שיטות וכל כך הרבה גישות אבל תגידו לי – מה לעזאזל אני אמורה לעשות עם כל זה? כן להעניש? לא להעניש? להתעלם? לכעוס? להרים את הקול? לדבר חלש ובגובה העיניים?
אומרים לי את מכירה את הילד שלך, את תדעי. ואני אומרת – אני מכירה את הילד שלי, ואין לי מושג.
אני בעיקר תוהה אם הילדים שלהן הם באמת "כאלה"? מהונדסים? מנומסים? איך אני רוצה שיוני יהיה? איך אני רוצה להיות?
אני צריכה להזכיר לעצמי בכל יום שאני לא צריכה להשוות את עצמי לאמהות אחרות. אני לא צריכה להשוות אותו לילדים אחרים.
ואני אצליח, אני בטוחה. וזה אחד הדברים הנפלאים בלהיות אמא – אנחנו מצליחות. תמיד. כי אנחנו מוכרחות. כי אנחנו באמת באמת רוצות.
אז לסיום, כי בכל זאת – יום המשפחה.
תודה יוני, על כל השיעורים. אמא אוהבת אותך גם. ומאוד.
🙂
……
פססט,
אם יש לכן טיפים בשבילי או המלצות על הרצאות וסדנאות מעניינות בנושאי הורות – אשמח לשמוע! ואפילו אודה לכן מאוד!
