4 המלצות על ספרי הורות קצת (הרבה) אחרים
כבר סיפרתי על כמה אני אוהבת ספרים? ועל כמה אני אוהבת את האינסטגרם כבר שמעתן? אז הנה החיבור האידיאלי, כל הספרים שאני אכיר לכן כאן הם של נשים, אמהות, שהתחילו כבלוגריות, הפכו לאינסטגרמריות מטורפות עם עשרות אלפי עוקבים ו…כתבו ספר.
2017 – את יכולה להישאר עוד קצת?
פעם, לפני עשור בערך, כשעוד הייתי שכירה וחיפשתי מקום עבודה חדש להשתקע בו, עברתי ראיון עבודה. אני חשבתי שהיה סבבה, אבל מי שראיין אותי התקשר אלי מאוחר יותר ואמר לי שלא חייכתי מספיק. כן, אני. מצחיק.
בסוף (לצערי) כן התקבלתי. זה היה המקום הכי עצוב שאי פעם עבדתי בו. וזה ממש לא מצחיק.
על שקרים לבנים ודינוזאורים כתומים
שיקרתי ליוני. טוב לא ממש שיקרתי… יותר נכון הצגתי בפניו מציאות אלטרנטיבית. ואם הזיכרון שלי לא מטעה אותי – זה בכלל היה הרעיון של שמעון 🙂 בשבועות האחרונים אנחנו עובדים על חיזוקים חיוביים להתנהגות של יוני, משהו בסגנון של להתמקד בטוב ולא ברע, כי ההתנהגות שלו באופן כללי הפכה להיות…לא משהו. ממש ממש לא משהו (כותבת בזמן שמתעופפת לעברי נעל מידה 23). כל התנהגות טובה שלו מזכה אותו במדבקה, ואם ביום אחד הוא מצליח להשיג 5 מדבקות הוא מקבל הפתעה
פיות האותיות / עדי רמבה ארז
יוני כבר בן שנתיים וחצי, ובזמן האחרון הוא ממש בעניין של שפה. הוא מקשיב לצלילים מחפש חרוזים ומנסה לזהות אותיות שהוא מכיר (זה בעיקר י' ו-ש', בכל זאת בן שנתיים שבטוח שהעולם כולו סובב סביבו:)) אני, כידוע, חובבת יצירה נשית מקומית וחובבת ספרים, אז כשנתקלתי באחת הקבוצות בפייסבוק בספר 'פיות האותיות' של עדי רמבה ארז לא הייתי צריכה לחשוב יותר מידי ומיד הזמנתי אותו. כשהספר הגיע, אגב, על המעטפה היה רשום "לחן יאקה שומרון המקסימה", "השולחות: פיות האותיות" –
לשבור מיתוסים / חודש המודעות לסוכרת נעורים
האורחת: נועה קליין פרחי. בת 31, נשואה לרועי ואמא לאביב(5), אופיר (3) ואסף (1). גרה בהוד השרון ומנהלת גן פרטי. בין היתר היא אחת מחברותי הטובות ואין גאה ממני לארח אותה כאן לפוסט. לפני שנה וחצי היא נכנסה לחיינו. ילד קטן ומתוק הפך למתוק יותר… סוכרת נעורים. עם הסוכרת נכנסו לחיינו מכשירים חדשים, פחדים חדשים, מחשבות חדשות. הספונטניות ירדה, ועם זאת המון הערכה לחיים, למה שיש והידיעה לגבי איך אנחנו רוצים שהמשפחה שלנו והילדים שלנו יגדלו. לפני שנה וחצי, בהריון
המדריך *האמיתי* לגמילה מחיתולים (ויש גם מתנה!)
זה התחיל רגע לפני החופש הגדול, כולם אמרו שהוא "מוכן" וחבל ותתחילי והחופש הגדול, כשהוא איתך בבית זה הזמן המתאים ביותר. ואני הקשבתי. רק שבדיוק נסענו לאילת אז אחרי, טוב? אוי ועכשיו זה סופשבוע…אז נתחיל בראשון? בקיצור, שבועיים לפני החזרה לגן התחלנו בגמילה.
אז למה בלוג?
כי ביקשו ממני. וגם כי קצת רציתי. הסיפור שלי עם בלוגים לא היה מתוכנן, ואני מתארת לעצמי שאם ההריון של יוני היה רגיל ונסבל אז גם קרוב לוודאי שהייתי ממשיכה לקטר בפייסבוק ולא פה. אבל זה לא קרה. אני תמיד מגדירה את עצמי כאחת שחיה ברשת, אני זמינה כמעט תמיד, בכל פלטפורמה, ואני נהנית מהווירטואליות הזו. שם (כאן?) אני יכולה להחליט מי אני רוצה להיות ואיך אני רוצה שיראו את זה, אני יכולה לשים על החיים את המסכות והפילטרים המחמיאים
כפיות / לילך סיגן
יש לי בעיה עם ספרות מקומית, היא כאילו לא מצליחה לחדור אלי. בזמן שאני מחפשת קצת אסקפיזם, מציאות מדומה להתנחל בה באמצעות הקריאה, זה מרגיש שספרות ישראלית, טובה ככל שתיהיה, לא מספקת את הבריחה הזו, היא קרובה מידי ומציאות מידי. ואז התחלתי לקרוא את כפיות, שמשך אותי מהפעם הראשונה שנתקלתי בכריכה שלו בחנות הספרים, והמחסום שלי השתחרר. מעבר לסיפור המהפנט, השונה והכל כך סוחף יש לספר הזה כוח כמעט מיסטי. זה ספר על אמונה בדבר הכי חשוב שקיים בעצמך. זה
Blog Day 2017
אני חיה בעולם וירטואלי, מחשב או טלפון זה לא כזה משנה לי, העיקר שיש חיבור לאינטרנט. וכמו שאתן בטח יודעות, כשאת אמא חדשה שערה בשעות שכולם ישנים החיבור הזה הכרחי יותר מתמיד. ככה התחלתי להיכנס לעולם ה-Mommy Blogs מבלי לדעת שיש בכלל עולם כזה. חיפשתי תשובות לכל מיני תסכולים שחוויתי עם יוני ומצאתי בעיקר הרבה סיפורי חדי קרן דוהרים על קשת בענן של אמהות שלוקחות את זה בהליכה ומספיקות גם על הדרך לתקתק את הבית, לבשל צהריים ולצאת לאימון כושר.
כשילד בן שנתיים שם לך מראה בפנים
החופש הגדול עוד לא התחיל אצלנו ובמעט הזמן שנשאר לי אני מנסה להספיק כמה שיותר עבודה, זו טעות כי אני מעמיסה על עצמי הרבה יותר ממה שאני יכולה לשאת ואז נשארת לחוצה ועצבנית וכמובן שמי שסובל מזה הכי הרבה זה יוני שמחפש גם הוא את הזמן שלי. לפני שבועיים נסענו לתערוכת גן המפלצות במוזיאון ארץ ישראל, היה נחמד, היה מסחרי, היה חם. טיילנו בין המפלצות, צפינו ודיברנו על כל אחת, להפתעתי יוני, שבדרך כלל מפחד מבובות גדולות, לא פחד בכלל.
חוזרת להיות ילדה, הקסם של תאטרון הקרון
הרבה לפני שהפכתי לאמא, הייתי דודה במשרה מלאה ל-7(!) אחיינים, ארבעה מהם הייתי רואה על בסיס יום יומי. מאז שיוני נולד התפקיד הזה קצת זז הצידה, מספר האחיינים עלה ולפחות בהרגשה שלי הפכתי להיות הרבה פחות נוכחת. בתחילת החופש הגדול מאיה, בת 6, שאלה אותי מתי אני אקח גם אותה להצגה, כמו שלקחתי את יוני, זה עשה לי קווץ' בלב ומיד קבעתי איתה שנלך, רק אני והיא, לסרט. אבל אז תאטרון הקרון הזמינו אותי ליום החשיפה של הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון
קולו של ארצ'ר / מיה שרידן
יש לי תמיד קונפליקט כזה בעבודה בין זה שאני צריכה לעצב כריכה לבין זה שאני רוצה לקרוא את הספר. כשאני מקבלת ספר לעיצוב אני מעדיפה שלא לקרוא אותו כדי שאני אוכל להעביר את המסר הכללי שבו, לא להיות מקובעת לסממנים ספציפיים שאני התחברתי אליהם, הרי כל אחד מתחבר למשהו אחר. בעבודה עם הספרים שא(ה)בות מוציאות לאור זה קונפליקט שלרוב אני והערכים שלי מפסידים בו. ישר קוראת. אני מתה על רומנים, קלישאות וספרים של טישו וסוף טוב. ו'קולו של ארצ'ר' שכתבה