אז למה בלוג?

כי ביקשו ממני. וגם כי קצת רציתי.

הסיפור שלי עם בלוגים לא היה מתוכנן, ואני מתארת לעצמי שאם ההריון של יוני היה רגיל ונסבל אז גם קרוב לוודאי שהייתי ממשיכה לקטר בפייסבוק ולא פה. אבל זה לא קרה.

אני תמיד מגדירה את עצמי כאחת שחיה ברשת, אני זמינה כמעט תמיד, בכל פלטפורמה, ואני נהנית מהווירטואליות הזו. שם (כאן?) אני יכולה להחליט מי אני רוצה להיות ואיך אני רוצה שיראו את זה, אני יכולה לשים על החיים את המסכות והפילטרים המחמיאים ביותר ולתייג אותם איך שבא לי. או לפחות יכולתי.

זה השתנה ברגע שלא הצלחתי להרים את עצמי מהספה וכולם חשבו שאני מתפנקת. זה אחד מהרגעים האלה שאת מבינה שהווירטואליות הזו היא גם הרבה זיוף, ושהריון לידה וילדים לרוב לא יגיעו עם וילון לבן ופוטוגני מתנפנף לו ברקע.

וזה המשיך להשתנות כשלא ממש הבנתי מה אני אמורה לעשות עם התינוק הזה עכשיו כשאני עייפה וכל מה שבא לי לעשות זה לבכות. ולישון. לא בא לי יותר לשחות עם הזרם. אז התחלתי להקיא את זה החוצה. תרתי משמע.

זה התחיל כפתקים באייפון, כתבתי את כל המחשבות והבילבולים והתחושות שלי שם. זה עבר לפוסטים בפייסבוק ואז לאינסטגרם.

היה לי קשה ולא הסתרתי את זה. בלי פילטרים. איזה מוזרה 🙂

למה בלוג

נו... אז למה בלוג?

אני תמיד אומרת שהבלוג הזה הוא הפסיכולוג שלי, אבל הוא הרבה יותר מזה – יש בו חברים טובים שמקשיבים כי הם רוצים.

כי הוא באמת לא כל הפלטפורמות האחרות, הוא שלי ואני קובעת את החוקים. וגם יש לו חיים משל עצמו. אם פתחתי את הבלוג כי הייתי צריכה מקום לפרוק, אז היום בלוגינג זו התמכרות והבלוג הזה הוא טריגר ללמוד ולהתקדם.

עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה

אז מפה לשם התחלתי לכתוב מסודר וגם אימפולסיבי, התחלתי לחכות לדקות פנויות כדי לחפש נושאים והשראה לכתיבה, התחלתי ליצור קשרים עם קהילת הבלוגריות (ה-קהילה), והתחלתי להרגיש חלק מקבוצה.

התחלתי לקבל תגובות שמצד אחד שיתקו אותי מרוב התרגשות ומצד שני העיפו והרימו אותי ודירבנו אותי להמשיך, הרגשתי מחוייבת.

כל כך נהנתי מהכתיבה וההנאה הזו עברה גם לבלוג המקצועי של הסטודיו שלי – לא עוד פוסטים שיווקיים, מעכשיו רק ערך!

קשה לי לחשוב על לאן אני רוצה להגיע איתו כי על הדרך קרו וקורים דברים מדהימים שבכלל לא חשבתי בכיוון שלהם, כך שנראה לי שאני אתן לזמן לעשות את הקסם שלו.

מאז שנתתי לעצמי את התואר "בלוגרית" והבנתי שזה באמת חלק בלתי נפרד ממני נקודת ההסתכלות שלי על הרבה תחומים השתנתה. קושי כבר הרבה פחות מפחיד אותי, הוא פשוט עוד נושא לפוסט.

 

מוזמנים לעקוב ממש כאן 👇

חן יאקה שומרון, למה לא סיפרתם לי?!

היי לך

אם זו הפעם הראשונה שלך כאן – אז היוש! ואיזה כיף שעצרת לקרוא אותי. "למה לא סיפרתם לי" הוא בלוג ההורות שלי, אבל מצד שני הוא  כבר מזמן לא רק בלוג ההורות שלי. תוכלי לקרוא כאן על כל הדברים שמעניינים אותי, מעסיקים אותי, מתסכלים אותי או מצחיקים אותי. 
בקיצור,  טוב שבאת.

ניוזלטר

אם אתן בקטע – אני מעדכנת במייל מידי פעם, כשעולה תוכן חדש. אבל לא יותר מידי.
ain't nobody got time for that

עוד תוכן

קרן בר, עיצוב פנים

אמא כמוני – קרן בר

טוסקנית נועזת, אורבנית עם חתול, שיק צרפתי, פשוט אדירה. עם כאלו שמות לפרוייקטים אז את כבר וודאי מבינה שמדובר כאן במישהי שנונה ועם סטייל שיגרום לך לרצות לשנות את הבית עם כל סטורי שהיא מעלה, וזה לא מעט. אז זו קרן בר, והיא פשוט אדירה.

קראי עוד >>
מיטל אשכנזי-פומרנץ

אמא כמוני – מיטל אשכנזי פומרנץ

מיטל הייתה חברה שלי עוד לפני שהיינו חברות בכלל, איכשהו מתגובה לתגובה ברשתות החברתיות הרגשנו שאנחנו מכירות. מאז כבר הספקנו לעבוד יחד, אני התארחתי אצלה בפודקאסט והנה עכשיו גם היא מבקרת אצלי. אישה אהובה שהיא כוכב מנצנץ.

קראי עוד >>
ניתוח קיסרי אלקטיבי

טיפים להחלמה מניתוח קיסרי

עברתי ניתוח קיסרי ושרדתי כדי לספר. ואם אני חושבת על זה אז אפילו נהנתי (בצורה מעוותת ומוזרה שכזו). הנה כמה טיפים שיעזרו לך לעבור את הקיסרי יותר בקלות.

קראי עוד >>

רוצה לקבל עידכונים? זה המקום:

9 מחשבות על “אז למה בלוג?”

  1. מזדהה מאוד עם מה שכתבת. בשתי הלידות, מסיבות שונות, היה לי נורא קשה להרים את עצמי. האמת, לא יודעת אם עד עכשיו הצלחתי….
    בהצלחה בבלוג!! העיצוב שלו מושלם בעיניי ❤

    1. ההבדל בין מה שמצפים מאיתנו לאיך שאנחנו מרגישות אחרי הוא עצום, ולזה בדיוק אני רוצה לתת מקום.
      תודה מיכאלה ❤

  2. פוסט מלא אופטימיות.
    אהבתי ממש את תיאור התהליך, מפרספקטיבה של זמן, איך הבלוג הפך ממקום לפרוק לחלק אינטגרלי מהחיים והיום עוזר לך להתפתח ומוביל אותך.
    וגם, למרות המסיכות ברשתות החברתיות אני חושבת שכולנו מתחברים למקום האמיתי והלא מושלם.
    והעצוב מעולה ?

  3. נורית בן משה

    חן, כתבת בעומק וכל כך נכון- החזיר אותי פתאום כמה שנים אחרונה והציף רגשות שאת מתארת שחוויתי גם כן- כיף ששיתפת ככה באותנטיות

  4. בלתק. מזדהה בטירוף.
    רק שאני מנסה בכל מחיר לשמור על הקשיחות של המסך, לא לזלוג לתוכו, מנפה הכול ב13 נפות. שומרת על כנות גם וזה משיכה משני צידי החבל בתקווה שלא ייקרע…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Scroll to Top